הגזע הכרות פורח שוב
כאלה וכאלון אשר בשלכת
בתחילת שליחותו של ישעיה נמשלו העמים סביבות יהודה לעצי יער בשלכת. בתוכם מלכות יהודה תהיה כעצי האלה והאלון אשר נשארים ירוקים לעד ולא נושרים גם בשלכת:
"כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ" (ישעיהו פרק ו פסוק יג,)
הכיבוש האשורי ישטוף את הכל. יהודה יעמדו איתן מול הכיבוש מתוך בטחון בד'.
עמידת העצים בשלכת אינה הבטחה שאינה תלויה בדבר. בשביל שעץ לא ישיר את עליו ברוח, הוא צריך להיות חסון ויציב. איתן ברוח. לצערינו, אחז לא הפגין חוסן שכזה, והנביא ממשיך את המשל בביקורת על אחז:
"וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי־יַ֖עַר מִפְּנֵי־רֽוּחַ" (ישעיהו פרק ז פסוק ב - ג,)
המשך הפרקים מתאר את חוסר שיתוף הפעולה של אחז עם המגמה האלוקית. כתוצאה מכך מגיעים אשור מוקדם ושוטפים גם את מלכות יהודה עצמה:
"וְלָכֵ֡ן הִנֵּ֣ה אֲדֹנָי֩ מַעֲלֶ֨ה עֲלֵיהֶ֜ם אֶת־מֵ֣י הַנָּהָ֗ר הָעֲצוּמִים֙ וְהָ֣רַבִּ֔ים אֶת־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר וְאֶת־כָּל־ כְּבוֹד֑וֹ וְעָלָה֙ עַל־כָּל־אֲפִיקָ֔יו וְהָלַ֖ךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָֽיו: וְחָלַ֤ף בִּֽיהוּדָה֙ שָׁטַ֣ף וְעָבַ֔ר עַד־צַוָּ֖אר יַגִּ֑יעַ וְהָיָה֙ מֻטּ֣וֹת כְּנָפָ֔יו מְלֹ֥א רֹֽחַב־אַרְצְךָ֖ עִמָּ֥נוּ אֵֽל" (ישעיהו פרק ח פסוק ז - ט)
אשור עתידים להתקדם ולכבוש את ערי המבצר עד להגעתם סמוך לירושלים ממש. רשימת הערים ארוכה מאד, וקרובה לירושלים מאד.
"בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו: עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָֽרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה: צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת: נָדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ: ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בית בַּת־צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם" (ישעיהו פרק י פסוק כח - לג)
אם נחזור למשל העצים, יהודה כבר מזמן אינה עצי יער העומדים בשלכת. אלא עץ שנכרת יחד עם עצי היער. אשור כבשה כמעט את כל מלכות יהודה.
"הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ: וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל" (ישעיהו פרק י פסוק לג - לד)
האם בכך תם החזון המשיחי המיועד לתקופה הזו. הנביא מלמדנו שגם במצב כזה לא אפסה תקוות הישועה על ידי חזקיה:
"וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה" (ישעיהו פרק יא פסוק א - ב)
גם תקוותו של העץ הכרות לא אבדה – ממנו יצמח חוטר קטן ועדין שיתחיל את הפריחה מחדש.
בספר מלכים מוסיף ישעיה לתאר את צמיחתו ופריחתו של החוטר, שארית הפליטה :
"וְיָ֨סְפָ֜ה פְּלֵיטַ֧ת בֵּית־יְהוּדָ֛ה הַנִּשְׁאָרָ֖ה שֹׁ֣רֶשׁ לְמָ֑טָּה וְעָשָׂ֥ה פְרִ֖י לְמָֽעְלָה" (מלכים ב פרק יט פסוק ל)
והלבנון באדיר יפול
בתקופה חורבן בית שני, השתמש רבן יוחנן בן זכאי בדימוי מן הנבואה שלפנינו כדי לתאר את החורבן :
"דִּכְתִיב וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל וְאֵין אַדִּיר אֶלָּא מֶלֶךְ דִּכְתִיב וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳ וְאֵין לְבָנוֹן אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (גיטין נו ע"ב)
ריב"ז לא השתמש בדימוי זה כדי לזרוע יאוש וחולשה. להפך, דווקא התודעה המקבילה בין תקופת חזקיה לתקופת החורבן מעודדת אותו להצמיח חוטר מחדש מן הגזע הכרות. "תן לי יבנה וחכמיה"..
בניגוד לחזקיה מלך יהודה שמרד באימפריה האשורית. בחר ריב"ז, בהתאמה למצב דורו, דווקא בדרך הפוכה, של כניעה אל מול האימפריה הרומית. עם זאת, כמה גדול המשותף ביניהם, הצמחת החוטר מן הגזע הכרות לפריחה מחודשת. תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל. חוטר מגזע ישי. ויספה שארית יהודה הנשארה שורש למטה ועשתה פרי למעלה. התקין רבן יוחנן זכר למקדש.
אכן, הגמרא מתארת מפגש נשגב בין האישים בעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי:
"בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא." (ברכות כח ע"ב)
והעליתי אתכם מקברותיכם עמי
קריאת הפטרה נשגבה זו ביום עצמאותה של המדינה שקמה מן אפר השואה והגלות. יש בה קריאת עומק מחודשת של משמעות הלבנון הנופל, והחוטר הצומח מחדש. לא מכבר, ביום הזכרון לשואה, ביכה עם ישראל את "ארזי הלבנון אדירי התורה" אשר אבדו לנו בשואת אירופה. נדמה שהמשל המתאים לנו כבר אינו צמיחת החוטר מן הגזע אלא הנצר מן השורשים. מעל פני הקרקע לא נותר כמעט מאומה. ומתוך כך צומח הנצר מן השורשים.
"הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז)
.גזע ישי
דמותו של ישי, אבי דוד, היא מקור ההשראה והבטחון לתקומה נצחית של בית דוד. לא המלוכה כפי שהייתה בפועל היא מוקד הכיסופים שלנו, אלא השורש העליון שלה. הציור חובק הכל שממנו צמחה המלוכה. חז"ל מתארים את ישי, כמי ש"מת בעטיו של נחש", כלומר, שאיפת הטוב שלו הייתה כל כך בלתי מוגבלת, כל כך מנצחת כל, ומנצחת על כל, עד שכוחות גופו היו יכולים ללוות את נשמתו הגדולה עד עולם, בלי צורך במיתה. כל מלוכה מגשימה אידאל . האידאל של בית דוד- קדם לדוד עצמו. בתנ"ך אנו קוראים את האידאל הזה במגילת רות. אידאל החסד חובק הכל ומנצח כל. מנצח את החטא ומנצח את המוות. גואל, מיבם, פורש כנף חסד. מצמיח חוטר מו הגזע הכרות. ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד.
"מלכות בית דוד, היא הנותנת את הצביון השלם של האומה, תכלית הטוב העליון גנוז עמה, ואם לא היה אפשר שבפועל לא ישתמשו ג"כ הכחות הרעים בעז המשרה,[כלומר הממלכה בפועל צריכה להשתמש גם בכוחות רעים מ.ש] אבל במקורו היה כולו רק טוב, בישי אבי דוד" (עין אי"ה שבת ה מא)
דמותו של ישי, גואלת את נפשנו ומלבישה אותנו תפארת גם בשעה שאנו מכוסים בעפר עמוק. כי בוחרים אנו בבן ישי ומבקשים את דוד מלכנו.
התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך עמי
על ידי בן ישי בית הלחמי
קרבה אל נפשי גאלה
מועדים לשמחה לגאולה שלמה!
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
