א. מה ענינו של פסוק א'?
נאמר בתחילת ההפטרה (פסוק א'):
"כה אמר ד': מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל".
יש לשאול: לשם מה נאמר פסוק זה?
כתב הרד"ק: "כה אמר ד' מצא חן במדבר - ענין זה דבק לענין הגאולה שאמר למעלה (בפרק הקודם). אמר: זה העם, כבר מצא חן בעיני פעם אחרת כשהוצאתיו מגלות מצרים, כי מצא חן בעיני, והיו עם שרידי חרב, שהיו המצריים מתנכלים עליהם להמיתם ולכלותם, ואני הוצאתים מתוכם, ומצאו חן בעיני במדבר שהולכתים במדבר ארבעים שנה, וכלכלתים במן בלא יגיעה ובלא עמל".
נראה שכוונתו היא שבני ישראל כל כך מיואשים מהגאולה, שלכן הנביא בא לשכנע אותם שד' יגאל אותם!
כעין זה מצאנו בספר ישעיהו פרק מ"ט:
יד. "ותאמר ציון: עזבני ד', וד' שכחני.
טו. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה?! גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך".
ב. מיהו המדבר בפסוקים א-ב?
נאמר בפסוקים א-ב:
א. "כה אמר ד': מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל.
ב. מרחוק ד' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד".
יש לשאול: מיהו המדבר בפסוקים אלו?
בפסוק א' מפורש: "כה אמר ד': מצא חן במדבר עם שרידי חרב, הלוך להרגיעו ישראל".
לעומת זאת פסוק ב' פותח: "מרחוק ד' נראה לי", משמע שבני ישראל אומרים זאת, כמובן, ולא ד'.
אבל אחר כך ממשיך הפסוק: "ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד". נראה שאלו דברי ד'!
כתב על כך הרד"ק: "מרחוק ד' נראה לי - הפסוק חלוק במענה ותשובה:
אומרת כנסת ישראל בגלות למה שאמר הא-ל: 'מצא חן במדבר',
אמרה היא: אמת הוא זה כי מזמן רחוק ד' נראה לי, אך עתה הסתיר פניו ממני בגלות.
ענה אותם הא-ל: 'ואהבת עולם אהבתיך' - לא היתה אהבתי אליך לפי שעה, אלא להיות האהבה לעולם.
על כן משכתיך חסד - רצונו לומר: על כן משכתי לך חסדי, ונראיתי לך בכבודי על הר סיני, להיות אהבתי לך לעולם, לא לזמן. ואף על פי שעזבתיך בגלות זה כמה שנים, 'עוד אבנך ונבנית' וגו'".
כלומר: מפני שבני ישראל מיואשים מהגאולה, הנביא מדבר בשם ד' ורוצה לשכנע אותם שד' יגאל אותם, ומביא ראיה לכך ממה שד' גאל אותנו ממצרים. אבל בני ישראל אומרים שאמנם נכון שד' אהב אותנו בעבר הרחוק, וגאל אותנו ממצרים, אבל עכשיו ד' כבר לא אוהב אותנו. על כך אומר הנביא בשם ד' שאהבת ד' אלינו היא אהבת עולם!
ג. מה היחס בין שני החלקים של פסוק ו'?
בתחילת פסוק ו' נאמר: "כי כה אמר ד': רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים" - משמע שהגאולה כבר הגיעה, ואנו שמחים בה. לעומת זאת נאמר בהמשך הפסוק: "הַשְמיעו הַלְלו ואִמרו: הוֹשַע ד' את עמך, את שארית ישראל" - משמע שהגאולה עדיין לא הגיעה!
כתב על כך הרד"ק: "כי כה אמר ד' רנו ליעקב שמחה - זה יאמר על תחילת הגאולה, בבוא קול הבשורה, והוא פקודה כאילו אמר: כה אמר ד' ליעקב: רני שמחה. פירוש בשמחה...
השמיעו - הבשורה והללו את ד'.
ואמרו הושע ד' - כמו שהשמעתנו הבשורה, כן עשה והושע את עמך".
כלומר: בתחילה, כאשר מגיעה בשורת הגאולה, יש שמחה, אבל אחר כך, כאשר הגאולה מתעכבת, בני ישראל מבקשים שהגאולה אכן תגיע.
על כך אומר הנביא בשם ד': "הנני מביא אותם מארץ צפון, וקִבַּצְתים מירכתי ארץ. בם עִוֵר ופִסֵּח, הרה ויֹלֶדֶת יחדָו, קהל גדול ישובו הֵנָה".
ד. מה היחס בין פסוק ו' לפסוק ח'?
בתחילת פסוק ו' נאמר: 'כי כה אמר ד': רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים" - שיש לשמוח בגאולה. לעומת זאת נאמר בפסוק ח': "בבכי יבאו, ובתחנונים אובילם".
יש לשאול: מדוע הנגאלים בוכים? הם צריכים לשמוח!
- הסבר רש"י
כתב על כך רש"י: "בבכי יבאו - על ידי תפילה ותשובה".
כלומר: הב' של "בבכי ובתחנונים", אינה תאור המצב בזמן הגאולה, אלא הסבר כיצד זכינו לגאולה: על ידי הבכי והתחנונים שהיו בתפילותינו ובתשובתנו, שקדמו לגאולה.
ענין זה יכול להתקשר למה שלמדנו בחלק א' פ"ה, על התשובה שנלמדת מהפטרתנו.
-
הסבר הרד"ק
הסבר אחר כתב הרד"ק: "בבכי יבאו - יש בכי של שמחה, כמו: 'וישק יעקב לרחל וישא קולו ויבך' (בראשית כט, יא), 'ויבך על צואריו עוד' (שם מו, כט), והדומים להם, כן הוא זה: מרוב שמחה שיבאו לארצם יבכו, כי כמה שנים גלו ממנה".
כלומר: מדובר בבכי של שמחה.
אבל קשה: מה ההסבר של "ובתחנונים אובילם"?
כתב על כך הרד"ק: "ובתחנונים אובילם - ענין חמלה ורחמים, כמו: 'חלו נא פני א-ל ויחננו' (מלאכי א, ט), 'לבלתי היות להם תחנה' (יהושע יא, כ), 'היתה תחנה מאת ד' אלקינו' (עזרא ט, ח), והדומים להם ענין חמלה ורחמים".
כלומר: אין מדובר על התחנונים של בני ישראל, אלא על החמלה של ד'.
ה. מה ענינה המיוחד של ההפטרה
יש לשאול: האם מלבד הנחמה וקיבוץ הגלויות ניתן למצוא מאפיין מיוחד להפטרה זו?
נראה שהענין המיוחד של ההפטרה הוא האהבה הגדולה שאוהב ד' את עם ישראל!
דבר זה מופיע במפורש בתחילת ההפטרה, וחוזר במלים אחרות גם באמצעה, וגם בסופה!
-
אהבת ד' בתחילת ההפטרה
בתחילת ההפטרה נאמר: "מרחוק ד' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד" (ב).
יש להדגיש שזהו המקום היחיד בתנ"ך שבו מופיע הביטוי "אהבת עולם", וזהו גם המקור לנוסח של תחילת הברכה שנאמרת לפני קריאת שמע: "אהבת עולם אהבתנו ד' אלקינו", כמו שנאמר בגמרא במסכת ברכות (יא ע"ב), וכבר הוסבר ביטוי מיוחד זה לעיל, בפ"ב.
-
אהבת ד' באמצע ההפטרה
באמצע ההפטרה נאמר: "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר, לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בכֹרי הוא" (ח).
פירש הרד"ק: "ואפרים בכורי הוא - זכר אפרים, כי רוב ישראל, והם עשרת השבטים, היו במלכות אפרים תחילה כשנחלקה המלכות, ואחר כך נקראו בשם 'אפרים'. ואמר בכמה מקומות: 'יהודה ואפרים'.
ומה שאמר: 'בכורי הוא'... פירושו: חביב הוא עלי, כבן הבכור לאביו. וכן אמר: 'בני בכורי ישראל' (שמות ד, כב), לענין חבה ואהבה, וכתרגום יונתן [אצלנו]: 'ואפרים חביב הוא קדמי'".
[ועיין בפירושי רבי יוסף בכור שור וחזקוני, בחומש שמות שם, שפירשו כמו הרד"ק כאן].
- אהבת ד' בסוף ההפטרה
בסוף ההפטרה נאמר: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשעים, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד. על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ד'" (יט).
כתב הרד"ק שם: "מדי דברי בו - בכל עת שאדבר בו אזכרנו עוד באהבתי הקדומה לו.
על כן המו מעי - על כן שאזכרנו באהבה הקדומה המו מעי לו בִּרְעֹתי אותו בגלות".
סיכום
א. כיון שבני ישראל כל כך מיואשים מהגאולה, הנביא בא לשכנע אותם שד' יגאל אותם!
ב. כאשר הנביא מדבר בשם ד' ורוצה לשכנע אותם שד' יגאל אותם, ומביא ראיה לכך ממה שד' גאל אותנו ממצרים, בני ישראל אומרים שאמנם נכון שד' אהב אותנו בעבר הרחוק, וגאל אותנו ממצרים, אבל עכשיו ד' כבר לא אוהב אותנו. על כך אומר הנביא בשם ד' שאהבת ד' אלינו היא אהבת עולם!
ג. בתחילה, כאשר מגיעה בשורת הגאולה, יש שמחה, אבל אחר כך, כאשר הגאולה מתעכבת, בני ישראל מבקשים שהגאולה אכן תגיע. על כך אומר הנביא בשם ד': "הנני מביא אותם מארץ צפון, וקבצתים מירכתי ארץ. בם עור ופסח, הרה וילדת יחדו, קהל גדול ישובו הֵנָה".
ד. לפי רש"י פירוש המלים: "בבכי יבאו" הוא: "על ידי תפילה ותשובה". כלומר: הב' של "בבכי ובתחנונים", אינה תאור המצב בזמן הגאולה, אלא הסבר כיצד זכינו לגאולה: על ידי הבכי והתחנונים שהיו בתפילותינו ובתשובתנו, שקדמו לגאולה.
לפי הרד"ק פירוש המלים: "בבכי יבאו" הוא בכי של שמחה.
הסבר המלים "ובתחנונים אובילם" אינו מתייחס לתחנונים של בני ישראל, אלא לחמלה של ד' עלינו.
ה. ענינה המיוחד של ההפטרה הוא האהבה הגדולה שאוהב ד' את עם ישראל, דבר שמופיע בתחילתה, באמצעה, ובסופה.
יהי רצון שנזכה לראות את התגלות אהבת ד' עלינו בכל גודלה ותפארתה, בגאולה השלמה בקרוב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
