בהפטרתנו קוראים אנו על מעמד המילה ועשיית הפסח של בני ישראל, עם כניסתם לארץ בזמן יהושע.

לקיום מצוות המילה על ידי עם ישראל כולו, יש משמעות היסטורית אדירה בתהליכי יצירת עם ישראל לעם. למצווה זו היתה משמעות כפולה באותה השעה:

א. קיום זה של מצוות המילה היווה השלמה של יציאת מצרים. עד אז עוד נשאו ישראל עליהם את קלון עבדות מצרים מבחינה מסויימת.

ב. מצוות המילה היא זו שנתנה לישראל את הכוח להתחיל ולכבוש את הארץ.

ונבאר את שתי המשמעויות הללו בקצרה:

א.      הסרת חרפת מצרים מעל ישראל

לאחר שיהושע מל את בני ישראל מודיע ה' ליהושע כי רק אז סרה מעליהם חרפת מצרים – "ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי [=העברתי – מצודת דוד] את חרפת מצרים מעליכם". ויש להבין: הן ישראל יצאו ממצרים ארבעים שנה קודם לכן והובטחו כי לא יראו אותם עוד עד עולם, ואיזו חרפה עוד נשארה מוטלת עליהם? כך מבאר זאת הרד"ק: "לפי שיצאו האבות ממצרים והיו הבנים ערלים כמו המצריים והערלה היא חרפה, כמו שנאמר: 'כי חרפה היא לנו'".  הרד"ק מצביע על כך שלמרות היציאה הפיזית במצרים, במשך דור שלם היתה היבדלותם של ישראל ממצרים מטושטשת ולא ברורה דיה. מרכז הכובד של השיעבוד בארץ מצרים הוא טשטוש הייחודיות של ישראל. מצרים ניסו 'לבלוע' את בני ישראל, כך שלא יהיה מקום וזכר למעלתם. והנה אף כאשר יצאו ישראל ממצרים, עדיין היתה תלויה עליהם חרפת מצריים של השוואת שני העמים זה לזה. רק כעת, משנכנסו לארץ, זכו ישראל ליציאה מוחלטת מגדר הערלות. רק אז הושלמה יצירת זהותם הלאומית.

ב.      הכוח לכבוש את ארץ ישראל

בד בבד עם גמר היציאה ממצרים, היוותה מצוות המילה את המבוא והפתיחה לכניסה לארץ. כן מבאר זאת רש"י בבואו להסביר את פשט דברי הפסוק שיהושע מל את כל בני ישראל לבדו (יהושע ה, ד): "על ידי דבור מל אותם; אמר להם: סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם: 'ואתה את בריתי תשמור וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' (בראשית יז)". כלומר ה' הבטיח לאברהם שבזכות מצוות המילה יתן הוא את ארץ ישראל לנחלה לבניו. כעת, עם הכניסה לארץ, יש להתחיל בכיבושה.

הרלב"ג מבאר (בתחילת ביאורו על פרק ה) כי רק בזכות מצוות המילה יכולים ישראל לכבוש את הארץ, משום שהיא המביאה להתמדת השגחת ה' עליהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.