מלאכי הוא אחרון הנביאים, והוא משיב את העם בחזונו, אל ימיהם הגדולים. השם 'מלאכי' עצמו רומז על כך. מלבד ספר מלאכי, ישנו רק עוד מקום אחד בתנ"ך בו יש מלאך הנקרא על ידי ה' 'מלאכי'. הכוונה היא להבטחת ה' למשה כי מלאכו ילווה את ישראל ממצרים לארץ ישראל ויכבוש אותה לפניהם - "כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו" (שמות כג, כג, וכעין זה שם לב, לד).
פעולות המשיח
פרק ג בספר מלאכי פותח בהתגשמות עתידית של משאלת לב של ישראל. ישראל מצפים למלאך ה' שיגיע אליהם, והוא עתיד להגיע – "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת..." (א). המצודת דוד מבאר את זהות מלאך ה' זה: "זהו מלך המשיח אשר עין כל אדם מצפה ומייחל לו ומבקש ביאתו". מלאכי התנבא אל העם בבית שני. בתקופתו היה אמנם בית המקדש קיים, אך היו בו חסרונות רבים. בפסוקים אלו מתברר כי בני אותו הדור חשו וידעו כי גאולתם איננה שלמה והם ציפו לביאת המשיח. על רקע זה, מבשר מלאכי לעם על בואו של מלאך ה' העתידי.
מלאכי הנביא מבאר לעם מה תהיה פעולתו של המשיח. פעולתו הראשונה לא תהיה של הטבה וחסד לכל, אלא הוא ידאג תחילה לנקיון מוסרי של עם ישראל, ובראשם בני לוי: "כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה" (ב-ג). הבשורה על כך שבני לוי יטהרו ויגישו לה' את הקרבנות בצדקה, היא בשורה משמעותית על רקע תוכחת מלאכי לישראל בתחילת הספר. בפרק א הודיע מלאכי כי קרבנות ישראל נדחים על ידי הקב"ה כל עוד הם מבזים את קרבנותיו - "...מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל... וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת! וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה' צְבָאוֹת... אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם" (ז-י). לאחר פסוקים קשים אלו, בפרק ב הוכיח הקב"ה באופן ממוקד את הלויים - מלאכי ב, ח-ט: "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם".
"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים"
והנה, לעומת אי קבלת מנחת ישראל בהוה, מחמת הזלזול בקרבנות, בפרק ג (ד) מבשר מלאכי שבעקבות פעולות הניקיון של מלאך ה' בעתיד, תשוב מנחת ירושלים ותהיה רצויה בעיני ה - "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת". פסוק זה פותח את הפטרת שבת הגדול, וזוהי כוונתו על פי המצודת דוד: "אז יערב לה' תשורת יהודה כימי עולם הם ימי משה וכשנים קדמוניות הם ימי שלמה שקבל המקום קרבנותיהם ברצון וירדה אש מן השמים ואכלם על המזבח".
מלאך ה' שיגיע בעתיד ויכשיר את ישראל לקבלת קרבנותיהם, קרוי כאן 'מלאכי' – "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי". האברבנאל (בהקדמה ליחזקאל) מבאר שמחמת פסוק זה, נקרא שמו של מלאכי הנביא עצמו בשם זה, משום שכל נביא נקרא על שם שליחותו. וכאן על הפסוק מבאר האברבנאל, ש'מלאכי' שישלח אל ישראל בעתיד הוא מלאכי הנביא בעצמו. אותו השליח שיבוא בעתיד, הגיע אליהם כבר בהווה בכדי להודיע על שליחותו. מתברר כי נבואה זו של מלאכי לעם - על הצירוף והטהרה שתהיה בעתיד, מקרבת את ישראל כבר בהווה אל החזון הגדול של קבלת מנחת יהודה וירושלים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
