הצלת בית דוד מכיליון

יהואש מלך יהודה חווה על בשרו צרת כיליון נוראית של מלכות בית דוד. הוא היחיד ששרד. הפורענות באה אחר שבית דוד קשרו קשרי נישואין עם בית הרשע של אחאב. כתוצאה מכך, עתליה מבית אחאב אשר היתה אימו של אחזיה מלך יהודה, הרגה את כל היורשים של מלכות בית דוד (מלכים ב יא, א): "וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה". היה זה אחד מתוך ארבעה גלים של הריגה נרחבת של זרע המלוכה של דוד המלך באותה התקופה[1]. אם לא די בכך, עתליה בתפקידה כמלכה, השתלטה על המקדש ופרצה אותו ואת סדריו – "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים" (דברי הימים ב כד, ז). היא היתה הראשונה אשר קמה מתוך ישראל לפגוע במקדש ובעבודתו ולערב בו עבודת אלילים.

בשעת הפורענות, עמדו למלכות בית דוד קשריה עם בית הכהונה הגדולה – יהוידע הכהן הגדול ואשתו יהושבע הצילו את יהואש מזרע המלוכה, והחביאוהו במקדש למשך שש שנים. לבסוף דאגו הכהנים להמתת עתליהו ולהמלכת יהואש. זהו פרק מרכזי בקשר ההדוק בין שושלת בית דוד לשושלת הכהונה. אלו שתי השושלות הנצחיות בתוך עם ישראל שעל נצחיותן כרת ה' ברית (ירמיהו לג, כ-כב): "כֹּה אָמַר ה' אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם:  גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי:  אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר צְבָא הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִמַּד חוֹל הַיָּם כֵּן אַרְבֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד עַבְדִּי וְאֶת הַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי אֹתִי". עם מלוכת יהואש, מתחזק הקשר של מלכות דוד אל הכהונה והמקדש – יהואש עורך שינויים במערכת הכספים של המקדש.

דרך התנהלות של הכהנים עם כספי בדק הבית

הקשר בין המלך והכהנים התפתח בימי יהואש לכדי השגחה צמודה שלו על התנהלות בית המקדש. יהואש יזם וביצע דרך מיוחדת של ניהול כספי בדק הבית – הוא הציע לכהנים לנהל את המגבית באופן של עירוב גמור בין כספי הכהנים, לבין המגבית הציבורית. הצעתו היתה שאת כל המגבית המיועדת לבדק הבית יקחו הכהנים לעצמם - "וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה'... יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ" (מלכים ב יב, ה-ו). וכיצד יקויים יעודו של הכסף לצרכי המקדש? בשעת הצורך של הוצאת כסף לעבודות בדק הבית של המקדש, יוציאו הכהנים מכספם כפי הצורך – "...וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק"[2][3].

דרך זו היא יחודית וחריגה, ולא בוצעה בזמנים אחרים – על פי מערכת התשלומים שקבע יהואש, לא צריכה להיות התאמה בין הכסף הנכנס מתרומות העם לבין הכסף היוצא לבדק הבית – הכהנים מקבלים את התרומות, ומוציאים הון לבית המקדש ככל הנצרך – בין בשווי היתר על התרומות ובין פחות מהם.

זאת ועוד: על פי השיטה שהוציא יהואש לפועל, אין קופה אחת מסויימת שבה שמים את כספי המקדש, אלא כל כהן באשר הוא מהווה כתובת למיודעיו ובני אזורו להקדיש את תרומתם למקדש - "כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה'... יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ". כספי התורמים היה הולך לכהונה בתור יישות כללית, והכהונה בכללה לוקחת על עצמה לבצע את כל הנצרך למקדש.

היה זה ניסיון גדול לתיקון רעות עתליה הרשעה שקדמה ליהואש. לעומת הריסותיה ופרצותיה, דאג יאשיהו למגבית גדולה, ולביסוס המקדש וקודשיו. המלבי"ם מבאר כי כחלק מפעולות התיקון, יהואש קרא לעם להביא מחדש את התרומות מן השנים שבהם משלה עתליה, משום שהתרומות נותבו לעבודה זרה תחת עבודת ה'.

יהואש העניק צביון חדש לתרומת המקדש – הוא הרחיב למעשה את העיקרון של התורה שעל פיו אין לכהנים חלק ונחלה בישראל וה' הוא נחלתם. בכך ניסה מלך יהודה לקבוע את הערך של חיי הכהנים בכללם כחלק מקדושת המקדש - התחום הכספי האישי של הכהנים היה ממוזג לחלוטין עם כספי המקדש. היה זה קירוב של בית המקדש לכלל עם ישראל – בזכות מהלך זה התאפשר לכל יהודי שרצה להתקרב לבית ה' ולתת מהונו לשם כך, להעביר את הכסף לשכנו הכהן, ולא היה עליו לנדוד לבית המקדש לשם כך.

[1] הגלים הנוספים היו בידי הערביים, בידי יהוא ובידי יהורם (דברי הימים ב כא-כב).

[2] פירשנו על פי רש"י רלב"ג ומצודת דוד. אולם ברד"ק נראה שחולק וסובר שהיה על הכהנים לשמור את כספי התרומות ולהשתמש דווקא בהם לצרכי המקדש.

[3] מפרשי הפשט דנו בשאלה מנין באו באותה התקופה הכספים לקרבנות הציבור, הבאים בדרך כלל ממחצית השקל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.