שירת דוד על ההצלה מאויביו

בהפטרת חג שביעי של פסח בו קוראים ישראל את שירת הים, נוהגים לקרוא את שירת דוד בהצלתו מכל אויביו – "וַיְדַבֵּר דָּוִד לה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל". משמע מן הפסוק שההודאה איננה מכוונת דווקא להצלה מהאומות האויבות את ישראל כגון פלשתים. ההודאה היא כלפי האויבים הפרטיים של דוד שרובם היו מתוך עם ישראל. וכן מפרש רש"י שדוד שר "לעת זקנתו לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם". בהקדמת דוד לשירתו בולטת אם כן העובדה כי לדוד המלך היו אויבים רבים. דוד חי ופעל בתוך מרחב שלם של יריבים שצררו אותו ללא הרף. בסוף ימיו מרבה דוד בהודאה לה' על כך שלמרות היותו יחיד אל מול אויבים רבים ומגוונים, הוא ניצל מכולם.

אכן, גם ממקומות אחרים בתנ"ך עולה תמונת המצב של איבה מקיפה וכללית כנגד דוד. דוד יודע תמיד כי אין לו איש העומד לצידו אלא ה' לבדו לימינו – "ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי... לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי" (תהלים פרק ג); "ה' אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי" (שם ז); "אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי" (שם יז); "רְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי" (שם, כה): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה" (שמואל ב פרק יח, לב). פסוקים כדוגמת אלה מופיעים בריבוי עצום בספר תהלים. כבר בתחילת דרכו של דוד הוא זוכה לגישה של עויינות אף מבני משפחתו הקרובים. כך אומר לו אחיו הגדול (שמואל א יז, כח): "וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ".

האלשיך מבאר (תהלים לה, א) כי דוד 'זכה' לשני סוגי אויבים עיקריים: "הנה דוד היו לו שני מיני אויבים, מהם דוברים רע בדברי קושי, ומהם לוחמים בו ורודפים אותו. והנה היה נכוה בשתי אשות [=בשני מיני אש]". ובאופן כללי יותר - חז"ל מלמדים כי דוד המלך היה רדוף בצרות בכל ימי חייו - "שכל אותן שבעים שהיה דוד חי היו בצרות ובעמל" (שוחר טוב, צ טו); ובמסכת ברכות דף נה מתבאר שכה רבות היו צרות דוד, עד שבכל ימיו הוא לא חלם חלום טוב. בכל חלומותיו עלו מולו צרותיו.

מה פשר העוינות הכללית הזאת? מה גרם לאיבה רחבה כזו כלפי אדם כה עניו וצדיק שגרם טובה רבה לישראל והיווה יסוד ובסיס לבניין בית המקדש?

ה"מוזרות" של דוד

כדי להבין את הדבר יש לתת את הדעת על גודל הריחוק של דוד משאר בני האדם. בתוך פסוקי התחנונים של דוד המלך, מעיד הוא על עצמו, כי אין די בכך ששונאים רבים לו; לא כן אלא שהוא יחיד ואין לו כל שותף או רע – "פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי" (תהלים כה, טז) – "רצה לומר אין לי אוהב וריע כי כולם קמו עלי" (מצודת דוד שם). ויש להבין – וכי כך היתה המציאות שכל הסובבים של המלך דוד רק חרשו את רעתו? וכי לא מצינו בספר שמואל קרובים ורעים לדוד? בפירוש המלבי"ם לפסוק זה הענין מתבהר ומבהיר את תופעת האיבה לדוד – "בהיותו מצייר [=תופס] את עצמו במעמד הפרישות והדביקות, יצייר את עצמו שהוא נבדל מכל העולם בין משכניו ורעיו ובני ביתו, בין מעושרו וקנינו, ומבקש: 'פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני' - כי אין לי מאומה בזה העולם". המלבי"ם מבאר כי הבדידות של דוד איננה מתחילה מסביבתו החיצונית, כי אם מעולמו הפנימי. יסוד בידולו מבני האדם הוא בהתעלותו הבלתי נתפסת אל הקב"ה.

כעת ניתן להבין כי יסוד השנאה והצרירה של דוד היא בתפיסתו כזר ומוזר – "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט). לעתים יש תופעה בה אדם מתעלה עד למדרגה אשר קשה לתפיסת אנוש. על כן נדמית היא למבט האנושי הפשוט כזרה ומוזרה. יתרה מכך: המעשים של אדם כזה נוטים לעורר את פחדם ואת זעמם של הסובבים אותו בהיותם נתפסים כחסרי אחריות וכמערערים את סדרי החיים הטבעיים והפשוטים.

ובכן, דוד המלך לא היה רק צדיק ובעל מעשים טובים. דביקותו בה' היתה ברמה כה גבוהה עד שבכל מעשיו לא היו מעורבים שום שיקולים ושיעבודים אנושיים. כך עולה מעדותו של דוד על עצמו שאין הוא מבקש אלא דבר אחד –"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז, ד). רק המעשה אשר הוא טוב על פי אמות מידה שמיימיות, היו בראש מעייניו. כאשר אדם-מלאך שכזה מתערב באירועים היסטוריים, ואף מקבל לידיו אט אט את הנהגת האומה, נוצר חשש רב בקרב אנשים רבים. הואיל אין הם מסוגלים לתפוס את השיקולים הנשגבים והלא-אנושיים של דוד, תופסים הם אותו כאדם מסוכן ובלתי אחראי. בעיניהם עלול הוא להקריב אינטרסים לאומיים רבים לטובת שיקולים רוחניים ולא מובנים. כך קורה שה'מוזרות' של דוד הופכת ללעג גלוי בפי כל סובביו כלפי כל גילוי חולשה שלו – "כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ" (תהלים כב, ח).

ואכן, בפסוק הבא לאחר הפסוק "מוזר הייתי לאחי" קובע דוד במפורש כי הקנאה כלפיו אחת היא עם הקנאה כלפי ה' יתברך ובית ה' – "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי". במסכת זבחים (נד, ב) מבארים חז"ל פסוק זה, ששנאת דואג – השונא הראשי של דוד – נבעה דווקא מיתרון קדושתו של דוד. דואג התמלא קנאה על שדוד גילה את מקום המקדש בעוד דואג לא הצליח בכך (על פי מהרש"א שם. ועיין גם ברש"י על הפסוק בתהלים).

במדרש תהלים על הפסוק הראשון בהפטרתנו מכוונים אותנו חז"ל ביחס למוקד העיקרי של איבת דוד – "אמר דוד הרבה אויבים היו לי וכולם גדולים ולא עמדו לנגדי אלא שאול. לכך אמר (שם יח א) ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול. שהיה שקול כנגד כל אויביו". היריב העיקרי של דוד היה אפוא שאול המלך. דומה כי עיקר חששו של שאול מדוד היה מוצדק להבנתו. דוד נתפס בעיני שאול כגורם מסוכן דווקא מחמת צדקותו, ענוותנותו הקיצוניות, והחיבור הישיר והמוחלט שלו ושל פעולותיו אל רצון ה'. הן שאול אחראי על מוסד המלכות בישראל, ואויב גדול מאד של המלוכה הוא מי שינסה להוביל את ישראל בדרכים 'משיחיות' שאינן נובעות מצרכי ההווה.

השירה לאחר הצרות

אם כן, בהפטרתנו מופיעה התעלות של דוד אל שירת הודאה לה' לאחר הצלתו בכל ימי חייו מאויביו. במדרש אגדת בראשית (בובר) פרק ס עומדים חז"ל על כך שכאשר ישראל בכלל ודוד בפרט, שרים בעקבות הצלה מצרותיהם, מקיימים הם בזה את הייעוד של אותן הצרות. הצרות נועדו שתאמר בסופן שירה: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת' (דברים לא) -  אמר הקדוש ברוך הוא: כאשר תמצאנה לישראל אלו הצרות ואצילן מהן, אותה שעה יאמרו לי שירה... וכן דוד נתכנסו עליו צרות, שנאמר: 'כי אפפו עלי רעות עד אין מספר' (תהלים מ), וכשהצילו הקדוש ברוך הוא מכולן, מיד אמר שירה, שנאמר: 'את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו' (שמואל ב' כא), מיד: 'וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת וגו''".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.