על קדושת הטבע ויראה

הנפילה – פרץ עוזה

מדוע העלה דוד את הארון בעגלה

בפעם הראשונה שהעלה דוד את הארון – בעגלה העלה אותו:

"וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה ..." (שמואל ב פרק ו פסוק ג)

חז"ל עמדו על כך שהעלאת הארון בעגלה מנוגדת, לכאורה, לפסוקים מפורשים בתורה:

"טעה בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעין אותו 'כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו'" (רש"י שמואל ב פרק ו פסוק ג)

מדוע אם כן העלה דוד את הארון בעגלה?

יתכן, שדוד סבר שחל שינוי במצווה זו מאז ימי המשכן. וסיוע גדול יכל למצוא לסברא זו, שהרי בתחילת ימי שמואל הנביא, כשהעלו הפלשתים את הארון- העלו אותו בעגלה, ואכן הפרות הלכו מעצמן. היה זה רגע נשגב של קדוש ד'. שירה גדולה שוררה הבריאה בעת שהפרות, באופן אינסטקטבי- התיישרו עם שאיפת הקודש של המציאות ומצאו את דרכן אל מקומו הטבעי של הארון. תוך כדי שהן מעדיפות את שאיפת הקודש אפילו על נטייתן הטבעית אל בניהן היונקים.

"וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת... וַיִּשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול" (שמואל א פרק ו פסוק י - יב)

רגע זה היה רגע של שירה מופלאה של המציאות כולה:

"וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש וגו' - מאי וישרנה? א"ר יוחנן משום ר"מ: שאמרו שירה; ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה..." (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כד עמוד ב)

אומנם, בעליית הארון אצל דוד – לא שתפה המציאות פעולה בדרגה גבוהה כל כך, והארון אכן נשמט מהבקר.

"וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר" (שמואל ב פרק ו פסוק ו)

כאן פרץ ד' בעוזה ונתערבבה השמחה.

בהתבוננות חוזרת, נראה שגם חזרת הארון בזמן הפלישיתים לא נסתיימה בשמחה בלבד. אנשי בית שמש ראו בארון ברב שמחה, וד' נגף בהם:

"וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְקֹוָ֔ק וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְקֹוָ֛ק בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה: וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְקֹוָ֧ק הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ" (שמואל א פרק ו פסוק יט - כ)

אירוע זה הסתיים בהרחקת הארון לקרית יערים למשך עשרים שנה.

היראה מול הבטחון בשאיפת הקודש של המציאות

נראה שמתח גדול קיים בין הצפיה לתיקון מוחלט של המציאות ובין עמדת היראה הנדרשת בעמידה מול הקודש. הבטחון בשאיפת הקודש המנחה את המציאות, עלול לפגום ביראה ולהביא לגישה לא מתאימה אל הקודש. כבר במעמד הר סיני מזהיר הקב"ה את משה חזור והזהר מן ההריסה אל הקודש מתוך שאיפת קודש מתפרצת:

"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְקֹוָק֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב: וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְקֹוָ֖ק יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְקֹוָֽק: וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְקֹוָק֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־ יְקֹוָ֖ק פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם" (שמות פרשת יתרו פרק יט פסוק, כא-כה)

גם בפרשתינו, אנו פוגשים לאחר ירידת האש מן השמיים, רננה גדולה. אך לאחריה נגשים אל הקודש נדב ואביהו שלא מתוך העמדה הרצויה ומתים לפני ד'.

יראת חטא מביאה לידי קדושה

נראה שעומק העניין נעוץ בעמדה האנושית מול הקודש. אכן יש שאיפת קודש במציאות. אך הדרך לחשוף אותה היא דווקא על ידי עמדה אנושית של יראה ואיפוק אל מול הקודש. הפרות שרו את דרכן משדה פלישתים דווקא מתוך עמדה של יראה שיצרו הפלישתים אחרי שהכה בהם ארון ד'. ישראל הוראו לדעת כי ד' הוא הא-לוקים אין עוד מלבדו דווקא מתוך החרדה והזהירות מן ההריסה אל ההר. בסולמו של רבי פנחס בן יאיר מוצבת יראת החטא כמבוא לקדושה. יראת החטא היא עמדה קיומית המכירה בחולשתו של הטבע האנושי ובצורך לשביתתו מול שאיפת הקודש. רק מתוך עמדה קבועה של ריסון הטבע הזה, מפציעה מתוכו שאיפת הקודש הטבעי המוצאת את ביטויה בכל מפגש עם המציאות. מדרגה זו היא מדרגת הקדושה.

יראת חטא כעמדה קיומית אינה רק זהירות מחטאים. זהירות זו מופיעה בשלבים מוקדמים יותר של הסולם. החשש מעצם הניכוס של המפגש עם הקודש והפיכתו לאחד מן הדברים שבבעלות האדם – הוא העומד בשורשה של יראת החטא.

"ועל דבר זה דאג משה ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה, יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון וגו', ועדיין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה וכו', הרי לך מדתם של חסידים שאפילו במצוה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול חס ושלום." (ספר מסילת ישרים פרק כד)

אהרון המשוח בשמן המשחה – חושש כל הזמן מניכוס וממעילה של מעמדו ככהן. והיא תהילתו. והיא קדושתו.

החשש הגדול מנטיית הבעלות על הקודש עומד ביסודה של פרשית 'מזבח אדמה' – בה מדגישה התורה שהשקעה בבניין מקום פולחן עלולה לשאת שורשים של ג' העברות החמורות.[1] גם שמחתם היתרה של אנשי בית שמש – יתכן שיש בה מן הניכוס והבעלות על הקודש. אחיזתו של עוזה את הארון כאשר שמטו אותו הבקר – גם היא שייכת לאותו נושא. תחושת הבעלות של האדם על הקודש.

התיקון

מפרץ עוזה לבעל פרצים

בין העלאת הארון הראשונה לשניה[2], עומד דוד באחד הנסיונות הגדולים של חייו. הוא נדרש להלחם בפלישתים אך להמתין בתחילת המלחמה עד לסימן אלוקי:

"וַיִּשְׁאַ֤ל דָּוִד֙ בַּֽיקֹוָ֔ק וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲלֶ֑ה הָסֵב֙ אֶל־אַ֣חֲרֵיהֶ֔ם וּבָ֥אתָ לָהֶ֖ם מִמּ֥וּל בְּכָאִֽים: וִ֠יהִי כְּֽשָׁמְעֲךָ֞ אֶת־ק֧וֹל צְעָדָ֛ה בְּרָאשֵׁ֥י הַבְּכָאִ֖ים אָ֣ז תֶּחֱרָ֑ץ" (שמואל ב פרק ה פסוק כג – כד)

דוד עומד בנסיון ומצליח לנצח את הפלישתים. עמדה זו של המתנה ואיפוק, היא תיקון גדול לאינסטינקט האנושי האוחז בידיו את המציאות ואינו מרפה בעמידתו מול האלוקים. כזכור, גם מלכותו של שאול נבחנה בסוגיית ההמתנה לשמואל.

העלאת הארון השניה

בפעם השניה בה מעלה דוד את הארון.הוא אינו מתייחס לקדושת המציאות כמובנת מאליה. את הארון נושאים בכתף מתוך דריכות אנושית אינסופית. השוורים אינם אמורים להוביל אותו מעצמם. קדושת הטבע הגנוזה בהם באה לידי ביטוי אך ורק דרך מאמץ אנושי של זביחה ותיקון. אכן קדוש הוא הטבע- כשהאדם מעלה אותו ומרומם אותו מתוך דריכות ויראת חטא:

"וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְקֹוָ֖ק שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא" (שמואל ב פרק ו פסוק יג - יד)

במעמד זה באה לידי ביטוי חווית הלחימה בעמק רפאים המשקפת תוכן זה בדיוק. עצי היער מרננים לד', אך המפגש עם רננה זו יכול לבוא רק דרך דריכות אנושית. דוד עומד בדריכות ומצפה לתנועת העצים ברוח ד'. רק עמידה דרוכה וממתינה זו מאפשרת לו לפגוש את רגלי ד' בתנועתם של העצים. בהעלאת הארון הראשונה, דוד מחזיק בידו את עצי היער – ומרנן איתם לד':

"וְדָוִ֣ד׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים" (שמואל ב פרק ו פסוק ה)

בהעלאה השניה, לאחר הקשבת דוד לקול ד' בראשי העצים הוא את הטבע כולו כמרנן לקב"ה וכך שר דוד כשעצי הברושים בידו:

"יִרְעַ֤ם הַיָּם֙ וּמְלוֹא֔וֹ יַעֲלֹ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־בּֽוֹ: אָ֥ז יְרַנְּנ֖וּ עֲצֵ֣י הַיָּ֑עַר מִלִּפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק כִּי־בָ֖א לִשְׁפּ֥וֹט אֶת־הָאָֽרֶץ" (דברי הימים א פרק טז פסוק לב - לג)

בתרועה ובקול שופר

דבר נוסף מתחדש בהעלאה השניה. תרועת השופר:

"וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְקֹוָ֑ק בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר" (שמואל ב פרק ו פסוק טו)

לא רננה לבד יש במפגש אל הקודש אלא עמדה של יראה גדולה הבאה עם קול השופר. ודוק, קול השופר הוא הקול הטבעי ביותר של המציאות, הקול הפשוט ביותר היוצא מקרני הבהמה, אך המפגש האנושי איתו הוא מפגש של אימה ויראה. מתוך עמדה כזו, אכן נשמע קול ד' בשופרו של הטבע כולו.

לשעה ולדורות

מבנה החגים – מיראה לרננה

ישראל כולם חוזרים על התהליך של העלאת הארון בחגי תשרי. תחילתם בחרדת השופר של ראש השנה וביראת החטא של יום הכיפורים, והמשכם ברננת עצי היער בנענוע הלולב בסוכות, עד מפגש מלא שמחה עם ארון ד' בשמחת תורה. אכן, נענועי הלולב בסוכות, נלמדים משירתו של דוד בעת העלאת הארון:

זמירות היו לי חוקיך

חז"ל, כדרכם, חתרו אל שורשי העמדה, שהביאה למשבר העלאת הארון. במקום אחר[3], חז"ל ממשילים דיוק זה לבדיקת החוטים הדקים שמהם מורכב החבל העבה. היחס אל הקודש בא לידי ביטוי ביחס אל למוד התורה:

"ולפי שאמר זמירות היו לי חקיך בבית מגורי (תהלים קי"ט נ"ד) נענש לבא לידי כך ומת עוזא על ידו" (רש"י שמואל ב פרק ו פסוק ג)

יש בלימוד התורה מפגש מענג עם הטבע הישראלי . ישראל פוגשים בתורה את טבעם העצמי והם שמחים בה עד מאד בשוכבם ובקומם. עם זאת, אין התורה זמירות עבורינו, אנו צריכים לשמר את חרדת הר סיני בכל מפגש עם הקודש:

"דתניא: והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב עמוד א)

מתוך עמדה קיומית זו של אימה ויראה- מה משמחת היא קדושת התורה היא היא ארון ד' השוכן בתוכינו. ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותך לעולם ועד.

[1] ראה נחל קדומים סוף פרשת יתרו

[2] כך מסודרים הדברים בספר דברי הימים ונראה שזהו סדר התרחשות המאורעות.

[3] סנהדרין ק ע"א בעניין מנשה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.