ההכנה כבסיס לנס

ניסי אלישע – מהפרט אל הכלל

מפעלו של אליהו הנביא מגיע לשיאו בתיקון הכלל. במעמד הר הכרמל הוא מקבץ את כל ישראל ומביאים להכרה בכך שד' הוא האלוקים. לעומתו, רבים מניסי אלישע מכוונים למקומות פרטיים יותר. אלישע סובב בערי ישראל ומחולל מגוון של ניסים. אומנם, גם לנס הגדול של אליהו מוקדם נס בו הוא מפרנס את האישה האלמנה מצידון ומחיה את בנה. נס זה הוא חלק ממהלך הכללי של תיקון. אליהו עוצר את הגשמים לצורך תיקון הכלל ועתיד להורידם מחדש במעמד כללי של תשובה. כחלק מהעפלה אל המעמד הזה מתחולל מעמד פרטי של אישה המאמינה בנביא עד כדי נתינתה את פת לחמה האחרונה. כשיורד לעולם יסוד גדול זה של אמונה ודבקות בנביא, הוא יכול להופיע גם בצורה כוללת אצל הכלל כולו. גם נסי אלישע הרבים היו חלק מהעפלה אל תיקון כללי. בסופו של דבר סיפורי המופתים של אלישע, הביאו לתיקון המלך:

וַיֹּ֤אמֶר גֵּֽחֲזִי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ אֲשֶׁר־ הֶחֱיָ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַיִּשְׁאַ֥ל הַמֶּ֛לֶךְ לָאִשָּׁ֖ה וַתְּסַפֶּר־ל֑וֹ וַיִּתֶּן־לָ֣הּ הַמֶּלֶךְ֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה:

(מלכים ב פרק ח פסוק ה - ו)

ההכנה הדרושה לניסים

בניסי אליהו ואלישע מודגש העיקרון שניסים צריכים הכנה ראויה של אמון בנביא. האלמנה מצידון נותנת לאליהו מפת לחמה האחרונה. האלמנה מבני הנביאים נדרשת לאסוף כלים רבים וכגודל  הכלים שאספה, כך המשיכה נביעת השמן. בהמשך ילמד אלישע את מלך ישראל שכמספר החיצים שיורה בהוראת הנביא כך יהיה גודל הניצחון על ארם.  בניסים הלאומיים מודגשת בנביא לקיחת האחריות של המלך כמפתח לנס של הנביא. ברעב הגדול בימי אליהו, מאריך הנביא לתאר את לקיחת אחריותו הלאומית של אחאב על המצב כחלק מההכנה לנס בהר הכרמל:

 וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־עֹ֣בַדְיָ֔הוּ לֵ֤ךְ בָּאָ֙רֶץ֙ אֶל־כָּל־מַעְיְנֵ֣י הַמַּ֔יִם וְאֶ֖ל כָּל־הַנְּחָלִ֑ים אוּלַ֣י׀ נִמְצָ֣א חָצִ֗יר וּנְחַיֶּה֙ ס֣וּס וָפֶ֔רֶד וְל֥וֹא נַכְרִ֖ית מֵהַבְּהֵמָֽה: וַֽיְחַלְּק֥וּ לָהֶ֛ם אֶת־הָאָ֖רֶץ לַֽעֲבָר־בָּ֑הּ אַחְאָ֞ב הָלַ֨ךְ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ לְבַדּ֔וֹ וְעֹֽבַדְיָ֛הוּ הָלַ֥ךְ בְּדֶרֶךְ־אֶחָ֖ד לְבַדּֽוֹ:

(מלכים א פרק יח פסוק ה - ז)

אחאב מתבטא כלפי אליהו בביטויים קשים ואף מבקש להורגו:

וַיְהִ֛י כִּרְא֥וֹת אַחְאָ֖ב אֶת־אֵלִיָּ֑הוּ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֵלָ֔יו הַאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֹכֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל:

(מלכים א פרק יח פסוק יז - יח)

 האשמת הנביא במצב הקשה היא כמובן חמורה מאד. עם זאת היא  מביאה לידי ביטוי שתי הנחות יסוד חיוביות. הראשונה, קישור ואחריות עמוקים לעם ישראל ולמצבו. והשניה שיש קשר בין המצב הקשה ובין הנביא, לא מקרה הוא אלא גזרה הבאה מאת הנביא.

גם הנס הגדול של הפטרתינו מתחיל בציור האחריות שלוקח יהורם על המצב הקשה:

וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר הָאִשָּׁ֨ה הַזֹּ֜את אָמְרָ֣ה אֵלַ֗י תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹאכְלֶ֣נּוּ הַיּ֔וֹם וְאֶת־בְּנִ֖י נֹאכַ֥ל מָחָֽר: וַנְּבַשֵּׁ֥ל אֶת־בְּנִ֖י וַנֹּֽאכְלֵ֑הוּ וָאֹמַ֨ר אֵלֶ֜יהָ בַּיּ֣וֹם הָאַחֵ֗ר תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹ֣אכְלֶ֔נּוּ וַתַּחְבִּ֖א אֶת־בְּנָֽהּ: וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֤י הָֽאִשָּׁה֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֔יו וְה֖וּא עֹבֵ֣ר עַל־הַחֹמָ֑ה וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַשַּׂ֛ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ מִבָּֽיִת:

(מלכים ב פרק ו פסוק כח - לב)

המלך נותן אל ליבו את קושי השעה, מזדעזע ממצבן של הנשים האומללות. בקריעת הבגדים נחשף השק אשר אל בשרו. שק שמשקף את השותפות העמוקה והקבועה שלו בצרת הציבור. מן המקום הזה נובעת קריאה מתוסכלת של המלך:

וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשֶׂה־לִּ֥י אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף אִֽם־יַעֲמֹ֞ד רֹ֣אשׁ אֱלִישָׁ֧ע בֶּן־שָׁפָ֛ט עָלָ֖יו הַיּֽוֹם:

(שם)

דוקא הקריאה הקלוקלת הזו, מולידה את המפגש של אלישע ואת הנס. אחריות על הציבור גם אם ביטוייה בוסריים וקלוקלים היא המפתח למענה אלוקי.

פוטנציאל הישועה הכללית

נראה שאירוע הרעב והמצור המתואר בהפטרתינו, היה בעל פוטנציאל להיות נס כללי של תיקון לאומי והכרה כלל ישראלית ביד ד'. מציאות בה ארם בורחים וישראל בוזזים את שללם, היא מציאות של קדוש ד' גדול ומתפרשת כנצחון  ישראלי על ארם. כך למשל במלחמת יהושפט עם העמונים והאדומים וכך לעתיד לבוא במלחמת גוג ומגוג.

וַיָּבֹ֨א יְהוֹשָׁפָ֣ט וְעַמּוֹ֘ לָבֹ֣ז אֶת־שְׁלָלָם֒ ....: וּבַיּ֣וֹם הָרְבִעִ֗י נִקְהֲלוּ֙ לְעֵ֣מֶק בְּרָכָ֔ה כִּי־שָׁ֖ם בֵּרֲכ֣וּ אֶת־יְקֹוָ֑ק

(דברי הימים ב פרק כ פסוק כה - כז)

בנגוד לאחאב שהאיש אשר על ביתו הוא עובדיה הנביא, עובדיה אשר היה שותף פעיל למפגש שהוליד את הנס הגדול בהר הכרמל. יהורם נשען על ידו של שליש קטן אמנה:

וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֘ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְקֹוָ֗ק עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה

(מלכים ב פרק ז פסוק ב)

השליש אפילו לא מעלה בדעתו אפשרות של מנוסת ארם ואיסוף שללם על ידי ישראל. העונש הגיע מיד:

וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל:

(מלכים ב פרק ז פסוק ב)

העונש הזה אינו עונש פרטי אל השליש. כאן נגזר גורלו של הנס. הנס לא יהיה נס ישועתה של ישראל ממלכות ארם ואיסוף שלל ארם בצורה מסודרת וממלכתית. רעבי שומרון יזכו להצלה, אך מלכות יהורם תתפורר.

וַיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת:

(מלכים ב פרק ז פסוק כ)

כמה מנוגדת תמונה זו לחלוקת שלל בשיר והלל בימי יהושפט. חלוקה ההופכת את מנוסת האויב למפלה המקדשת שם שמים. מלכות יהודה בימי יהושפט התייצבה לאיסוף השלל בשיר והלל לה'. וכאן הפך הנס לנצחון ממלכתי בעל ערך לתקופה ארוכה:

וַ֠יָּשֻׁבוּ כָּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֤ה וִֽירוּשָׁלִַ֙ם֙ וִֽיהוֹשָׁפָ֣ט בְּרֹאשָׁ֔ם לָשׁ֥וּב אֶל־יְרוּשָׁלִַ֖ם בְּשִׂמְחָ֑ה כִּֽי־שִׂמְחָ֥ם יְקֹוָ֖ק מֵֽאוֹיְבֵיהֶֽם: וַיָּבֹ֙אוּ֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם בִּנְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּר֖וֹת וּבַחֲצֹצְר֑וֹת אֶל־בֵּ֖ית יְקֹוָֽק: וַיְהִי֙ פַּ֣חַד אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל כָּל־מַמְלְכ֣וֹת הָאֲרָצ֑וֹת בְּשָׁמְעָ֕ם כִּ֚י נִלְחַ֣ם יְקֹוָ֔ק עִ֖ם אוֹיְבֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַתִּשְׁקֹ֖ט מַלְכ֣וּת יְהוֹשָׁפָ֑ט וַיָּ֧נַֽח ל֦וֹ אֱלֹהָ֖יו מִסָּבִֽיב

(דברי הימים ב פרק כ פסוק כז - לא)

לעומת גאולת הממלכה בימי יהושפט,כאן מבטא הנס את התפוררותה של הממלכה. המון רעב מתנפל על השלל והממלכה איבדה כל כוח ושליטה אפילו על חלוקת המזון. וירמסו אותו העם בשער וימות.

גאולה על ידי מצורע

דגש גדול על מקומם של המצורעים בישועה

תיאורם של מבשרי הגאולה תופס מקום נרחב בהפטרה. הפרשיה מתחילה בתיאורם של המצורעים:

וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ: אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ:

(מלכים ב פרק ז פסוק ג – ה)

גם בדיווח על מנוסת ארם מוקדש מקום רב לתהליך הפנימי שעוברים המצורעים:

וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ: וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹֽא־כֵ֣ן׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ:

(מלכים ב פרק ז פסוק ח - י)

המצורע, יושב מחוץ למחנה ועסוק בשאיפותיו הפרטיות[1]. הוא מוכן גם לערוק ממחנה ישראל אל מחנה האויב כדי לחיות את נפשו. גם בשעת הרעב הגדול עסוקים המצורעים במקומם הפרטי, הם מטמינים את השלל ורק לאחר מכן נזכרים לבשר בבית המלך. נראה ששני לקחים ניתן ללמוד מהדגשת המצורעים כשליחים לנס. הראשון, שבעת קלקול של הכלל, תבוא הישועה דווקא על ידי אלו שחיבורם לכלל רופף יותר. עיתים שחומת העיר אוגדת בתוכה ממלכה של רשע וקלקול ודווקא היציאה ממנה היא מבוא לריפוי אפשרי. כשם שהמצורע עובר תהליך תיקון חוץ לחומה, פעמים שהחברה כולה צריכה לפתח חרצובות רשע ולהתיר אגודות מוטה. להתפורר לפרטים ולהוושע מחוץ לחומה. הלקח השני הוא שגם המצורע המנותק מן הכלל נושא בקרבו אחריות כללית ואפשרות תיקון, מתוך שקיעותו הפרטית המקולקלת יציץ חיבורו לכלל.

 תורת המצורע ביום טהרתו

מצורע, הוא החמור מכל הטמאים. הוא משתלח לא רק ממחנה שכינה ולוויה אלא גם ממחנה ישראל. הוא מנותק מכל חיבור לכלל ולחברה. בעת טהרתו מכניס המצורע את תנוך אוזנו ובהונות ידיו ורגליו להיטהר אל העזרה.  התיאור בהפטרתינו של  תיקון המצורעים על ידי הקו האחרון של אחריות המחבר בין המצורע לכלל מקבילות במידת מה להכנסת ראשי האברים של המצורע אל העזרה לצורך טהרתם על ידי הכהן. חלקים קטנים אך יסודיים של המצורע עוברים תהליך של טהרה וכניסה אל העזרה- מכוחם נטהר המצורע כולו.        

המצורע מכניס ידיו לבהונות (לטהרם בעזרה מ.ש)...הוא מכניס יד ואיתא בגמ' פסחים (קיט א) מאי דכתיב (יחזקאל א ח) וידי אדם מתחת כנפיהם וכו' זה ידו של הקדוש ברוך הוא שפרוסה וכו' כדי לקבל בעלי תשובה מיד מידת הדין

(אמרי אמת ויקרא פרשת תזריע שנה תרצט)

יבשר הטהור וגאל הטהור?

רבות נידונה השאלה האם יש ערך לגאולה הבאה על ידי מצורע[2]. לדברינו לעיל שני מרכיבים לשאלה. הראשון, גם מצורע המנותק מן הכלל – יש לו יכולת לחזור ולהיות חלק מישועת הכלל. השני, אוי לו לדור שישועתו תלויה במצורעים. דור כזה התיאש כבר מישועת הכלל, וישועתו תבוא בצורת התפוררות לפרטים. לפי זה צדק מי שממאן בישועת המצורע ומבקש ישועה לממלכה כולה. אומנם, נדמה ששאלת אופי הגאולה אינה תלויה במצורע, אלא בשליש. דור שאינו חפץ להגאל על ידי מצורע, שומה עליו להעמיד חיי ממלכה תקינים מאמינים בכוחה של האומה וביכולתה להוושע ככלל ולא כפרטים. לא בציפיה פסיבית "יבשר הטהור וגאל הטהור" תוושע האומה. אלא בהחלצות הטהורים להיות הם המבשרים, הם הנושעים.

[1] בעניין משמעות הצרעת כניתוק מהכלל ראה גם עין אי"ה שבת א, סה  "אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל".

[2] ראה בספר מעט מן האור של הרב חנן פורת לפרשתנו בהתמודדותו הארוכה עם שירה המפורסם של רחל המשוררת בנושא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.