על מקומם של ישראל בתהליכים עולמיים

המאבק על משמעות ההתפשטות האשורית

תחילתה של נבואת עמוס בזמן שההתפשטות האשורית מגיעה אל מרחבי המזרח התיכון כולו. מלכי בית יהוא מעדיפים להיות חלק מן התהליך המנצח, לתפיסתם, ומקבעים את עצמם כבני חסות של האמפריה המזרחית העולה.  בעיניהם, הניבה להם בחירתם תוצאות מבורכות. כבני ההחסות הם נהנים מהחלשתן של המדינות השכנות. ירבעם השני אף מצליח לנצל חולשה זו ולהשיב את גבול ישראל למרחבים שלא היו כמוהם מימי שלמה. שליחות קשה מטיל הקב"ה על נביאי התקופה, לשכנע את ישראל שהתהליך העולמי המתרחש לנגד עיניהם הוא מפעל אלוקי ששורשיו במקומם המוסרי הרוחני של עמי האזור. כמה  מורכבת שליחות זו בעת שישראל במעמד רוחני לא גבוה במיוחד אך עדיין מצליחים להתפשט ולהתרחב. בתחילת נבואתו סוקר עמוס את עמי האזור – ומלמד, שכל אחד מהם עתיד לקבל את עונשו בגלל חטאיו המוסריים.

"כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י עַזָּ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ... כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵי־צֹ֔ר וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ ... כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י אֱד֔וֹם וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֔וֹן וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ .. כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י מוֹאָ֔ב וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ..." (עמוס פרקים א- ב)

כיוון שהתהליך הוא תהליך אלוקי, כללי הנוגע למעמדם המוסרי של העמים. גם ישראל ויהודה לא יינקו ממנו. גם הם עתידים לתת את הדין על חטאיהם ולהענש בידי הממלכה האשורית:

"כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ...כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ ..." (עמוס פרק ב פסוק ד - ז)

הסיבה שמלכות ישראל אינה נענשת עדיין כשכניה, אינה בגלל השענותה על אשור, וגם לא בגלל ויתור של הקב"ה על חטאיה. ישראל, מיודעיו של מקום, עומדים מולו בתהליך ארוך יותר מאשר שאר העמים. תהליך של פקידה של העוונות מדור לדור. כמו שלימד הקב"ה את משה בהר סיני:

"פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים" (שמות פרשת כי תשא פרק לד פסוק ז)

ממלכת בית יהוא, היא דוגמא מדוייקת לארך אפיים זה. שהרי כך הובטח ליהוא:

"בְּנֵ֣י רְבִעִ֔ים יֵשְׁב֥וּ לְךָ֖ עַל־כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל"(מלכים ב פרק י פסוק ל)

פקידה זו מיוחדת לישראל בלבד, כמו שבקש משה רבינו מן הקב"ה:

"וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־ הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (שמות פרשת כי תשא פרק לג פסוק טז)

וכך מבאר עמוס לישראל, את השרדותם יוצאת הדופן בתוך ההתפשטות האשורית:

"רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־עֲוֹנֹֽתֵיכֶֽם" (עמוס פרק ג פסוק ב - ג)

שני עקרונות מלמדנו עמוס. הראשון - התהליך האלוקי הוא תהליך עולמי, הנוגע למעמדו המוסרי הספציפי של כל עם ועם. כולם נסקרים לפניו ונידונים לפי מעשיהם. והשני – גם ישראל נכללים בסקירה זו, גם הם נידונים על חטאיהם כמו העמים האחרים. אין משוא פנים לפניו. אלא שישראל- נדונים במקצבים רב דוריים, פוקד עוון אבות על בנים.

הלא כבני כושיים

בחתימת ספרו, חוזר עמוס לעקרון של תהליכים אלוקיים עולמיים שבשיאם מגיעים גם אל ישראל. בנגיעה פנימית אל ערש הלידה של האומה הישראלית.

"הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְקֹוָ֑ק הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר" (עמוס פרק ט פסוק ז - ח)

כניסתם של ישראל לארץ הייתה שיאו של תהליך עולמי בן יותר מארבע מאות שנה. תהליך בו החליפה ההנהגה האלוקית את עמי הרשע שישבו באזור והניחה במקומם עמים מתוקנים יותר. משה רבינו מפרט תהליך זה באריכות בתחילת ספר דברים:

"כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה:...וּבְשֵׂעִ֞יר יָשְׁב֣וּ הַחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֙רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן יְקֹוָ֖ק לָהֶֽם: .. כִּ֣י לֹֽא־אֶ֠תֵּן מֵאֶ֨רֶץ בְּנֵי־עַמּ֤וֹן לְךָ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֥י לִבְנֵי־ל֖וֹט נְתַתִּ֥יהָ יְרֻשָּֽׁה: ..אֶֽרֶץ־רְפָאִ֥ים תֵּחָשֵׁ֖ב אַף־הִ֑וא רְפָאִ֤ים יָֽשְׁבוּ־בָהּ֙ לְפָנִ֔ים...וַיַּשְׁמִידֵ֤ם יְקֹוָק֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּירָשֻׁ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם: כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְהָֽעַוִּ֛ים הַיֹּשְׁבִ֥ים בַּחֲצֵרִ֖ים עַד־עַזָּ֑ה כַּפְתֹּרִים֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִכַּפְתֹּ֔ר הִשְׁמִידֻ֖ם וַיֵּשְׁב֥וּ תַחְתָּֽם" (דברים פרשת דברים פרק ב פסוק ט - יג)

כעת חטאו העמים הללו, וכולם, מיועדים לגלות מן האזור וממלכתם עתידה להשמד.

"הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה" (עמוס פרק ט פסוק ח)

גם ישראל נכללים בדין האלוקי של זכות קיומם בארץ. וכשחוטאים נענשים בגלות. אין משוא פנים לפניו. כשם שהגענו לכאן כשיאו של תהליך עולמי של החלפת עמים גרועים בטובים מהם, כך עתידים אנו לגלות מכאן בעת שלא נעמוד ברף המוסרי הנדרש לשהות בארץ הזו. הלא כך הם דברי התורה בסוף אחרי מות

"וְלֹֽא־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם" (ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח פסוק כח - כט)

אפס כי לא השמד אשמיד

למדנו שסגולת ישראל אינה מונעת מהם להענש על חטאיהם ככל הגויים אשר סביבותם. מהו אם כן ההבדל בין ישראל לעמים? במה מתקיימת בחירתו של הקב"ה בנו להיות לו סגולה מכל העמים.

"אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְקֹוָֽק: כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ" (עמוס פרק ט פסוק ח - ט)

ישראל יגלו מעל אדמתם ככל הגוים החוטאים. אך בעוד אצל הגויים האחרים תהיה הגלות אובדן והשמדה גמורה. ישראל ישארו בגלותם אדוקים בסגולה האלוקית ינועו בגויים כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ. הבטחת הנצח – היא סגולת ישראל. בעוד העמים האחרים יראו בגלותם אות לאובדן לאומיותם ואלוהיהם וממילא יטמעו בגלותם ויעלמו. ישראל יראו בה המשך הקשר הנצחי עם הקב"ה. עמוס ונביאי התקופה יבנו בקרבם תודעה של "מפני חטאינו גלינו מארצינו". תודעה שהיא, ורק היא תאפשר את שימור הלאומיות הישראלית בלי שיפול צרור ארץ. מתוך כך נבנית התקווה "שתעלינו בשמחה לארצינו ותטענו בגבולינו"

"הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה: וְשַׁבְתִּי֘ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם: וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ" (עמוס פרק ט פסוק יג - טו)

פתח עמוס ביחודם של ישראל מתוך מידת "פוקד עוון אבות על בנים" וסיים בייחודנו הנצחי "נוצר חסד לאלפים". ולא יפול צרור ארץ.

היינו כחולמים

בדורינו , אנו עדים להתגשמות נבואות עמוס אלו. גם שיבת ציון השלישית, נעשית כחלק מתהליך עולמי. בשנים המקבילות לתקומת מדינית ישראל התפוררו האימפריות העולמיות ועשרות מדינות קטנות קבלו את עצמאותן. העין הנבואית מלמדתנו לראות את המהלך האלוקי המניע את התהליך כולו. אנו מזהים מחד את היותם של תקומת ישראל שיאו של תהליך עולמי ומאידך את היותו השלמת מעגל נצחי יחודי לישראל.  כשם שכניסתנו לארץ הייתה חלק מתהליך עולמי אך התקיימה בצורה כל כך שונה ויחודית, באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול. כך תקומתינו השלישית נעשית כחלק מאביב עמים מתמשך, אך מי ידמה לה ומי ישווה לה.  הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי  אחרי אלפי שונות גלות, מתוך אפר הכבשנים ועשן המחנות?  התהליך הוא עולמי וכל אומה ואומה נידונה לפי דרכה ולפי מעשיה. אך ישראל במפלאות חייהם כלב באברים- וגילויי חייו נאדרים בקודש.

"כשם שאין להתפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים בכל הגויה כולה, כן אין להתפלא על גילויי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית, הנצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב." (אורות ישראל א, ב)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.