תפיסת הגלות – יסודי הקיום הישראלי

בפרשתינו מסבירה התורה את מטרתה של הגלות והעונשים המקדימים לה:

"אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ: כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ: ... וְהִתְוַ֤דּוּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי" (ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק לד - מא)

הארץ מרצה את שבתותיה. מטרתם של שבתות הארץ לעצור את סערת "כוחי ועוצם ידי" המלווה כל בניין חברה אנושית ולמקד את העשיה מול בורא עולם, בעליה של הארץ. חברה שנסחפה וזנחה את שבתות הארץ, יוצאת לתקופת שבתון מרוכזת. בתקופה זו שובתת החברה ומטמיעה מחדש מיהו בעליה האמתיים של הארץ. כך תבנה מחדש באופן הממוקם נכון מול בעליו האמתיים של העושר.

בפרשת ניצבים מדגישה התורה גם משמעות נוספת, עולמית, לתופעת הגלות:

"וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְקֹוָ֛ק כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (דברים פרשת נצבים פרק כט פסוק כג - כה).

במשך דורות ארוכים של גלות, שמר עם ישראל על זהותו וקיומו מתוך תפיסת הגלות כפי שמלמדת אותו התורה. עמים אחרים שגלו, פירשו את הגלות כשבר אמיתי זהות שלהם, וכהוכחה לאפסותם של אלוהיהם. מה פשוט יותר מלזנוח לאומיות שהתפוררה ואל שלא סיפק את החוסן המצופה. מיוחדים הם ישראל בכך שהגלות לא רק שאינה גורמת להם לנטוש את לאומיותם ואלוקיהם אלא להפך, גם מזככת ומדייקת את הקשר הזה.

תפקידם של הנביאים

אחד מתפקידיהם המרכזיים של הנביאים הוא לכוון את ישראל לקריאה הזו. גם אם לא הצליחו להחזיר את דורם בתשובה, עדיין מלמדים הנביאים קריאת כיוון המאפשרת לדורות הבאים לקרוא נכונה את מפת ההסטוריה. וכך מסכם זכריה, בתחילת הבית השני, את תפקיד הנביאים:

"אַל־תִּהְי֣וּ כַאֲבֹֽתֵיכֶ֡ם אֲשֶׁ֣ר קָרְאֽוּ־אֲלֵיהֶם֩ הַנְּבִיאִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת שׁ֤וּבוּ נָא֙ מִדַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים ומעליליכם וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם הָֽרָעִ֑ים וְלֹ֥א שָׁמְע֛וּ וְלֹֽא־הִקְשִׁ֥יבוּ אֵלַ֖י נְאֻם־ יְקֹוָֽק: אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַיֵּה־הֵ֑ם וְהַ֨נְּבִאִ֔ים הַלְעוֹלָ֖ם יִֽחְיֽוּ: אַ֣ךְ׀ דְּבָרַ֣י וְחֻקַּ֗י אֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתִי֙ אֶת־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הֲל֥וֹא הִשִּׂ֖יגוּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיֹּאמְר֗וּ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜ם יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔נוּ כִּדְרָכֵ֙ינוּ֙ וּכְמַ֣עֲלָלֵ֔ינוּ כֵּ֖ן עָשָׂ֥ה אִתָּֽנוּ" (זכריה פרק א פסוק ד - ו)

לא הצליחו הנביאים להחזיר את אבותיכם בתשובה, אומר זכריה, אך הצליחו גם הצליחו לתת להם קריאת כיוון הסטורית, שעמדה להם בעת עונשם. כשבאה אליהם הגלות, ידעו אבותיכם בזכות הנביאים לעמוד מולה כתהליך תיקון אלוקי ולא כהתפוררות האומה.

תפילת ירמיהו

ירמיה בתפילתו הנקראת בהפטרתנו, פונה אל הקב"ה בלשון תפילה ומכיר, בשם ישראל כולו, בתכליתו של השבר הפוקד אותנו. הן במגמתו הלאומית, מגמת השביתה:

"וְשָׁמַטְתָּ֗ה וּבְךָ֙ מִנַּחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ" (ירמיהו פרק יז פסוק ד)

והן במגמה העולמית של הגלות:

"יְקֹוָ֞ק עֻזִּ֧י וּמָעֻזִּ֛י וּמְנוּסִ֖י בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֵלֶ֗יךָ גּוֹיִ֤ם יָבֹ֙אוּ֙ מֵֽאַפְסֵי־אָ֔רֶץ וְיֹאמְר֗וּ אַךְ־שֶׁ֙קֶר֙ נָחֲל֣וּ אֲבוֹתֵ֔ינוּ הֶ֖בֶל וְאֵֽין־בָּ֥ם מוֹעִֽיל" (ירמיהו פרק טז פסוק יט - כ)

בטחון בד'

דווקא בשעה שכוחות גדולים עומדים על האומה אשר בחר ד' ומנצחים אותה כביכול. נדרש בטחון עמוק בד'. כדי להאמין שהוא מקור התהליכים. בעת התפוררות האומה, מוטל תפקיד הבטחון על כל יחיד ויחיד.

"כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אָר֤וּר הַגֶּ֙בֶר֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְטַ֣ח בָּֽאָדָ֔ם וְשָׂ֥ם בָּשָׂ֖ר זְרֹע֑וֹ וּמִן־יְקֹוָ֖ק יָס֥וּר לִבּֽוֹ: וְהָיָה֙ כְּעַרְעָ֣ר בָּֽעֲרָבָ֔ה וְלֹ֥א יִרְאֶ֖ה כִּי־יָב֣וֹא ט֑וֹב וְשָׁכַ֤ן חֲרֵרִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֶ֥רֶץ מְלֵחָ֖ה וְלֹ֥א תֵשֵֽׁב: ס בָּר֣וּךְ הַגֶּ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר יִבְטַ֖ח בַּֽיקֹוָ֑ק וְהָיָ֥ה יְקֹוָ֖ק מִבְטַחֽוֹ: וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שָֽׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א ירא יִרְאֶה֙ כִּֽי־יָבֹ֣א חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַֽעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי" (ירמיהו פרק יז פסוק ה - ט)

יסוד מהותי בבטחון הוא נשיאת המבט לטווח ארוך. הן ברמה האישית, והן ברמה הלאומית. לא כל הצלחה רגעית מהווה הוכחה לדרכו של העשיר-לרגע. בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להשמדם עדי עד.

"קֹרֵ֤א דָגַר֙ וְלֹ֣א יָלָ֔ד עֹ֥שֶׂה עֹ֖שֶׁר וְלֹ֣א בְמִשְׁפָּ֑ט בַּחֲצִ֤י ימו יָמָיו֙ יַעַזְבֶ֔נּוּ וּבְאַחֲרִית֖וֹ יִהְיֶ֥ה נָבָֽל" (ירמיהו יז, יב)

גם דרכי ההשגחה נסתרות ועוסקות במטמוני לב שלא תמיד בהירים למתבונן מבחוץ.

"עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ: אֲנִ֧י יְקֹוָ֛ק חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כדרכו כִּדְרָכָ֔יו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו" (ירמיה יז , ט-יא)

דורות ארוכים צועדים ישראל עם הבטחון ששתלו בהם נביאי החורבן והגלות. מתוך בטחון זה, אנו חוזרים לארצינו, מלאי אמונה ובטחון. מאמינים בחי העולמים וזורעים. אז תרצה הארץ את שבתותיה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.