יהודה בצילן של מלכויות 

בפרק לט בישעיה מסתיים סיפור הנס של חזקיה. אשור כובשת את כל המזרח התיכון ומשעבדת את מצרים. גם יהודה סופגת מכה כבדה, וכל ערי המבצר שלה נתפסות ומוגלות על ידי אשור. בירושלים נשארת פליטה קטנה, בהנהגתו של חזקיה הצדיק. חזקיה מתבשר שממלכתו לא עתידה לזכות לעצמאות גם בעתיד. לאחר מפלת אשור – יהיו בניו סריסים בהיכל מלך בבל.

בתקופה כזו, מתברר מחדש תפקידם של ישראל. נראה שהעולם כולו נשטף בשטף אמפריאלי מן המזרח. ותרבות האלילות משתלטת על העולם בלי שום חרך המאפשר מקום לעמדה אחרת. בתוך עולם זה תעמוד ממלכת יהודה הקטנה כמוקד של עבודת אלוקים מיוחדת המספרת תהילת ד' לכל העמים.

בתחילת הספר מציב ישעיה בחירה לאנשי ממלכת יהודה- או לבחור במלכי יהודה ההולכים לאט, או לספור את מי הנהר העצומים- מלך אשור. "יַ֗עַן כִּ֤י מָאַס֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֚ת מֵ֣י הַשִּׁלֹ֔חַ הַהֹלְכִ֖ים לְאַ֑ט וּמְשׂ֥וֹשׂ אֶת־רְצִ֖ין וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ: וְלָכֵ֡ן הִנֵּ֣ה אֲדֹנָי֩ מַעֲלֶ֨ה עֲלֵיהֶ֜ם אֶת־מֵ֣י הַנָּהָ֗ר הָעֲצוּמִים֙ וְהָ֣רַבִּ֔ים אֶת־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר וְאֶת־כָּל־ כְּבוֹד֑וֹ וְעָלָה֙ עַל־כָּל־אֲפִיקָ֔יו וְהָלַ֖ךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָֽיו: וְחָלַ֤ף בִּֽיהוּדָה֙ שָׁטַ֣ף וְעָבַ֔ר עַד־צַוָּ֖אר יַגִּ֑יעַ וְהָיָה֙ מֻטּ֣וֹת כְּנָפָ֔יו מְלֹ֥א רֹֽחַב־אַרְצְךָ֖ עִמָּ֥נוּ אֵֽל" (ישעיהו פרק ח פסוק ו - ח)

הנהר מלווה את יהודה לאורך כל ההתמודדות מול אשור. הקב"ה מבטיח הגנה על ציון גם כאשר ישטוף הנהר הגדול את האזור כולו: "חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מֽוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶיךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרוּשָׁלִַ֜ם נָוֶ֣ה שַׁאֲנָ֗ן אֹ֤הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֤ע יְתֵֽדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכָל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ: כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֤יר יְקֹוָק֙ לָ֔נוּ מְקוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֤לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַעַבְרֶֽנּוּ: כִּ֤י יְקֹוָק֙ שֹׁפְטֵ֔נוּ יְקֹוָ֖ק מְחֹקְקֵ֑נוּ יְקֹוָ֥ק מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ" (ישעיהו פרק לג פסוק כ - כג, כ-כג)

 כעת, לאחר השתלטות אשור על האזור, מעודד הקב"ה את ישראל, גם בתוך המים- הקב"ה מוביל אותנו: "וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְקֹוָק֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־ אָֽתָּה: כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ" (ישעיהו פרק מג פסוק א – ג)

עבודת הקורבנות- מוקד התפיסה הישראלית מול האלילות

בתפיסות האליליות, היוו הקורבנות שוחד ומתת לאלים. אלים שהם בעלי נטיות כמו אנושיות, וניתנים לפיתוי ושיחוד במתנות. במסגרת זו, ככל שהאל יותר נכבד, יש לשחדו בשפע גדול יותר של מתנות וקורבנות. כך בתפיסה המצרית, כך בתפיסה האשורית.  כבר אסף המשורר בספר תהלים מחדד את ההבדל בין התפיסה הישראלית של הקורבנות ככריתת ברית עם הקב"ה ובין התפיסה האלילית של אל 'רעב' שיש להשביע אותו: "אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח: ... לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד: לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים: כִּי־לִ֥י כָל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף: יָ֭דַעְתִּי כָּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי: אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ: הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה: זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ: וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי" (תהלים פרק נ פסוק ה - טז)

התמודדות יסודית זו עם תפיסת הקורבנות נמצאת בתשתיות האנושות. הקב"ה מלמד את קין את תכליתם של הקורבנות – כביטוי להטבת הרצון האנושי, ולא כמנחה ריקה ל'שיחוד' של אל כזה או אחר: "וַיִּ֣שַׁע יְקֹוָ֔ק אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־ בּֽוֹ" (בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ד - ח)

חלק מהתמודדות של התורה עם תפיסה אלילת זו היא ההגבלה והצמצום של הקורבן. פרשת ויקרא מצמצת מאד את הקורבנות- לכבש אחד, בן יונה או תור ואפילו קומץ מנחה. צמצום זה אינו כמותי בלבד אלא משדר את מטרתם העקרית של הקורבנות – עבורינו ולא עבורו. תיקון הנפש שלנו ולא מתת להשביע אל רעב. בתחילת התפשטות אשור לאזור, התפעל אחז מאד מן הכמות וההקף של פולחן הקורבנות האלילי, וציווה את הכהן הגדול להקים מזבח ענק בבית המקדש, מה שלתפיסתו ישדרג וירומם את עבודת ד'. את המזבח הישראלי הצנוע, הוא מכנה בזלזלול "מזבח נחושת" ומשאירו כמוצג הסטורי לביקורים מדי פעם: "וַיֵּ֣לֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ אָחָ֡ז לִ֠קְרַאת תִּגְלַ֨ת פִּלְאֶ֤סֶר מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ דּוּמֶּ֔שֶׂק וַיַּ֥רְא אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ אֲשֶׁ֣ר בְּדַמָּ֑שֶׂק וַיִּשְׁלַח֩ הַמֶּ֨לֶךְ אָחָ֜ז אֶל־אוּרִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶת־דְּמ֧וּת הַמִּזְבֵּ֛חַ וְאֶת־תַּבְנִית֖וֹ לְכָֽל־מַעֲשֵֽׂהוּ: ...ויצוהו וַיְצַוֶּ֣ה הַמֶּֽלֶךְ־אָ֠חָז אֶת־אוּרִיָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן לֵאמֹ֗ר עַ֣ל הַמִּזְבֵּ֣חַ הַגָּד֡וֹל הַקְטֵ֣ר אֶת־עֹֽלַת־ הַבֹּקֶר֩ וְאֶת־מִנְחַ֨ת הָעֶ֜רֶב וְֽאֶת־עֹלַ֧ת הַמֶּ֣לֶךְ וְאֶת־מִנְחָת֗וֹ וְ֠אֵת עֹלַ֞ת כָּל־עַ֤ם הָאָ֙רֶץ֙ וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֔ם וְכָל־דַּ֥ם עֹלָ֛ה וְכָל־דַּם־זֶ֖בַח עָלָ֣יו תִּזְרֹ֑ק וּמִזְבַּ֧ח הַנְּחֹ֛שֶׁת יִֽהְיֶה־לִּ֖י לְבַקֵּֽר" (מלכים ב פרק טז פסוק י - טז)

התורה כבר הזהירה לא רק מעבודת אלילים, אלא גם מחיקוי סגנון אלילי לעבודת ד'. בפרשת ראה עסוקה התורה בתהליך מדורג של צמצום הקורבנות אל המקום אשר יבחר: "לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה: וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם" (דברים פרשת ראה פרק יב פסוק ד - ז)

וביותר הזהירה התורה על בחירת סגנון אלילי לעבודת ד': "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֨ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי: לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָל־תּוֹעֲבַ֨ת יְקֹוָ֜ק אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־ בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם: [1] (דברים פרשת ראה פרק יב פסוק ל - לא, ל-לא)

בהפטרתינו, מחדד הנביא שפניה לד' בסגנון אלילי- בעצם מהווה עבודה של אל זר. כי האלוהים הרעב למתת בני אנוש – אינו ד' אלוקי ישראל. "וְלֹא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל: לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה: לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ" (ישעיהו פרק מג פסוק כב - כד)

מלחמה ישירה בעבודה זרה העולמית

התכנסותו של העולם תחת אמפריה אחת ותרבות אחדת- מאפשרת לנביא לפנות ישירות לכל באי עולם, ולהלעיג בפניהם את עבודת האלילים שלהם. אם עד עכשיו התמקדו ישראל בבנית ממלכת כהנים וגוי קדוש אשר מתוכה יכיר העולם את אלוקי ישראל. כעת מתמודד הנביא ישירות עם עבודת האלילים העולמית ולועג לה. הוא מתאר באריכות איך משתמש עובד האלילים בעצים לצרכיו החומריים כמו חימום אכילה ובישול, ומהשארית עושה פסל: "וְלֹא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֘ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד: רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ וְלֹֽא־יַצִּ֤יל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא שֶׁ֖קֶר בִּימִינִֽי" (ישעיהו פרק מד פסוק יט - כא)

מפעל זה של הגחכת האלילות, הוא שלב ראשון בדרך לביטול יצר העבודה זרה שיגיע בתחילתו של הבית השני.

כי אצוק מים על צמא

בתחילת הספר , קרא הנביא לבחירה בין מי השילוח ההולכים לאט ובין הנהר האשורי. כעת, לאחר ששטף הנהר האשורי את הכל. נראה שמי השילוח יבשו, אין תקומה למלכות יהודה. מלכות העומדת להטמע במרחב האשורי.[2] כאן מזכיר לנו הנביא את מקור המים, הבורא . גם כאשר נראה שיבש המעיין, יכול הקב"ה ליצוק מים הן על הזהות הישראלית והן על קרבתם לקב"ה. "כִּ֤י אֶצָּק־מַ֙יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶאֱצָאֶֽיךָ: וְצָמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים עַל־יִבְלֵי־מָֽיִם" (ישעיהו פרק מד פסוק ג - ה)

כמה מרפאים הדברים את נבואת עמוס הקשה: "הִנֵּ֣ה׀ יָמִ֣ים בָּאִ֗ים נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק וְהִשְׁלַחְתִּ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ לֹֽא־רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹֽא־צָמָ֣א לַמַּ֔יִם כִּ֣י אִם־לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י יְקֹוָֽק: וְנָעוּ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִצָּפ֖וֹן וְעַד־מִזְרָ֑ח יְשֽׁוֹטְט֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דְּבַר־יְקֹוָ֖ק וְלֹ֥א יִמְצָֽאוּ: בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא תִּ֠תְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹ֧ת הַיָּפ֛וֹת וְהַבַּחוּרִ֖ים בַּצָּמָֽא" (עמוס פרק ח פסוק יא - יד, יא-יד)

עם צידה לדרך שכזו, עתידים ישראל לצלוח את ימי האמפריות האשורית והבבלית. סופו של הנהר ששטף את האזור להתייבש ולאפשר בניין מחודש לירושלים וערי יהודה תפקיד זה מיועד להממלכה הפרסית, הממלכה שיש ממנה ציפיות משיחיות ממש לבנין ירושלים ובית המקדש: "מֵקִים֙ דְּבַ֣ר עַבְדּ֔וֹ וַעֲצַ֥ת מַלְאָכָ֖יו יַשְׁלִ֑ים הָאֹמֵ֨ר לִירוּשָׁלִַ֜ם תּוּשָׁ֗ב וּלְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ תִּבָּנֶ֔ינָה וְחָרְבוֹתֶ֖יהָ אֲקוֹמֵֽם: הָאֹמֵ֥ר לַצּוּלָ֖ה חֳרָ֑בִי וְנַהֲרֹתַ֖יִךְ אוֹבִֽישׁ: הָאֹמֵ֤ר לְכ֙וֹרֶשׁ֙ רֹעִ֔י וְכָל־חֶפְצִ֖י יַשְׁלִ֑ם וְלֵאמֹ֤ר לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ תִּבָּנֶ֔ה וְהֵיכָ֖ל תִּוָּסֵֽד" (ישעיהו פרק מד פסוק כו - כח)

במלוא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו

פסוקים נשגבים אלו של ישעיה. מלווים  את ישראל בכל שנות גלותם. הבטחון שישראל הם עדיו של הקב"ה ויהיה מצבם אשר יהיה. לא ינטשו ולא יעזבו מלווה אותנו אלפי שנים וקולו מהדהד באוזנינו גם בשנים ארוכות של נסיונות התכחשות, מבחוץ ומבפנים, אל ייעודם זה של ישראל, יעוד לאומי שהוא יעוד עולמי.:

ישראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה,

במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם.

זהו גורל ישראל .ואתם עדי נאם ד' ואני אל...

והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם,

 כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה,

כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב,

כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, -

 על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו.

(אורות, ישראל ותחיתו א)

[1] אכן אחז, במסגרת בחירתו סגנון אלילי גם העביר בניו באש.

[2] מצב ענינים זה הביא את מנשה, בנו של חזקיה, לעבודת אלילים חסרת מעצורים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.