שמיעה בקול ה' קודמת לקרבנות

בפרק ז בספר ירמיהו מופיעה אזהרה של ירמיהו הנביא בעניין הקרבנות. אזהרה זו היא חלק מבירור כללי המתרחש בפרק זה ביחס למקדש. ירמיהו מלמד את ישראל שבית ה' איננו 'תעודת ביטוח' לקרבת ה', בשעה שבני העם אינם שומעים בקול ה'. וכך אומר ירמיהו: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל  דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ז, כב-כג). הנביא מבהיר כי העיקר בציווי ה' על הקרבנות, איננו המעשה הטכני של ההקרבה בתור 'דרך קיצור' אל קרבת ה'; העיקר הוא השמיעה לציווי ה' הטמון בהקרבת הקרבן. דברים אלו של ירמיהו מצטרפים לדברים מקבילים של נביאים אחרים –  " וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א טו, כב); "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ" (תהלים מ, ז). וכן עוד רבים.

אך יש לשאול: כיצד אומר ירמיהו שהקב"ה לא ציווה את בני ישראל על עולה וזבח, הן התורה מקדישה פסוקים רבים מאד לפירוט מעשה הקרבנות! היכן מבואר בתורה שהקרבנות מקובלים רק מתוך מצב כללי של שמיעה בקול השם?

• הרד"ק בירמיהו (פסוק כב) שואל שאלה זו ועונה כי סדר הציוויים בתורה, וה'מינונים' של הציוויים השונים מלמדים את העדיפות העליונה של השמיעה למצוות ה' על פני הקרבנות: "כי עיקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה, ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח. ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן, אלא 'אדם כי יקריב מכם קרבן' – אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך. והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לצבור אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות ולא צוה ליחיד לעשות קרבן אלא אם כן יחטא בשוגג".
• רבנו בחיי (ויקרא ז) מבאר שהואיל ועיקר הקרבנות הוא לכפר על חטא האדם (שהרי אפילו בקרבן עולה נאמר: "ונרצה לו לכפר עליו"), ברור כי הקב"ה מעדיף שהאדם ימנע מלחטוא, ואז לא יזדקק כלל להביא קרבן: "אבל הענין כי בודאי הכתוב הוא שצוה בקרבנות והיה זה מחסדיו הרבים, לפי שבשר ודם עלול הוא אצל החטא ואין שום אדם נצול ממנו ואפילו הצדיקים, וכענין שכתוב: (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועל כן באה מצות הקרבנות מאתו יתעלה להיותה לפניו כפרת עונותינו, שיתעשת לנו האלהים ולא נאבד. ואמנם רצונו הוא שנשמע בקולו ולא נחטא ולא נצטרך לקרבנות, אבל שנביא קרבנות ולא נשמע בקולו לא צוה בקרבנות הללו, ועל זה אמר הנביא: "ולא צויתים על דברי עולה וזבח".

נמצא שהקרבנות חייבים לבוא מתוך אטמוספרה רוחנית רחבה של הליכה בתורת ה'. בעוד שרוב מצוות התורה מוגדרות כמצוות שלמות גם בפני עצמן, מצוות ההקרבה רצויה רק מתוך מאמץ כללי של האדם לעבוד את ה' בחייו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.