בין ישעיה למשה
בפרשתנו אנו לומדים על מעמד הר סיני. מעמד בו לא ראינו כל תמונה. עמדנו מול הגילוי האלוקי המופשט. בהפטרה, לעומת זאת אנו נתקלים במראה מפורט מאד של הגילוי האלוקי. ישעיה רואה את ד' יושב על כסא. דימוי זה הוא פתיחה למעבר מעולם של נבואות מופשטות לעולמן של נבואות ישעיה אשר דוברות שפה חדשה, עשירה מאד בדימויים.
כאשר רואה ישעיה את ד' בדימוי מוחשי כל שכך. הוא מזדעזע ונרתע. הוא מייחס את מעבר הנבואה אל עולם הדימויים והדמיון, אל טומאת השפתיים של הדור.
"וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֕כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי" (ישעיהו פרק ו פסוק ה, ה)
"נדמיתי. מלשון משל ודמיון ...והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה" (מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק ו פסוק ה)
הקב"ה שולח שרף ובידו רצפה
"וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֺנֶ֔ךָ וְחַטָּֽאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר" (ישעיה ו, ו)
הדימוי האנושי נצרף ומיטהר בתחושה של השפתיים הצרובות, תחושה המבהירה ומדייקת שמה שנאמר אינו אוחז באמיתתו של הנמשל. כך לדורות עולם, כאשר יפנו ישראל אל הקב"ה בתפילה מלאה בדימויים, או כאשר ילמדו אגדה, מלאה בדימויים רבים, יחתמו תמיד בצריבת שפתיים, בהצהרה שמה שנאמר אינו אלא דימוי. הקדיש החותם פרקי תפילה ואגדה חוזר ומדגיש: לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמרין בעלמא.
הדימויים: חלק מהחזון המשיחי של ישעיה
שפה של דימויים רבים בהם מלא ספר ישעיה. שפה זו לא מצינו אצל קודמיו אשר נשמרו מדימויים בהתייחסות אל הקב"ה.[1] נראה שהמעבר לשפה כזו הוא חלק מהפניה החדשה של הנבואה אל העולם כולו.
החזון המשיחי של ישעיה הוא חזון של עולם שלם המאוחד באימפריה האשורית, כאשר זו מכירה במעלת ד' דרך הניסים שתראה במצור על מלכות יהודה. פניה אל העולם כולו, נעשית בשפה שהוא יכול לקלוט, שפת הדימויים. למעלה מזה, שלא רק הפניה לאשור מצריכה את הנבואה לשפה חדשה זו אלא גם מבחינה פנימית, בשלה מלכות יהודה למפגש עם ד' דרך דמויים.
הדימויים כמקור לנפילת מנשה
הגמרא במסכת יבמות מתארת את השורשים העמוקים לנפילתו של מנשה. השורש הראשון לפי רבא הוא חוסרת היכולת של מנשה לעכל את מעבר הנבואה לעולם הדימויים ולכן מתכחש לנבואת ישעיה בכלל.
"אמר רבא: מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא!" (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב)
מנשה לא השכיל לעכל את השינוי הנצרך לדור, את המעבר מאספקלריה המאירה לאספקלריה שאינה מאירה. וסופו שנפל לעבודה זרה של ממש.
אספקלריה שאינה מאירה – ירידה שהיא עליה
האחדות על פי הופעת הריבוי
בעומקם של דברים, המעבר לאספקלריה שאינה מאירה, אינה רק ירידה המוכרחת לצורך הפניה אל העמים הרחוקים. יש בה תיקון גדול של תפיסת האחדות עצמה. המתקת שורשה של עבודה זרה. אין כאן המקום להרחיב בעניין. רק נניח לפני הקורא את דבריו הכמוסים של הראי"ה בנושא:
"האליליות, טוענים נוטים להסתה, עזיזה היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש. .... הרזיות, באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום. ומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם.
(שמונה קבצים א תד)
הבבלי והירושלמי, מסיימים את סיפור ההרג של ישעיה בצורה פלאית. ישעיה אומר שם קדוש ונבלע בתוך עץ. מנשה מנסר את העץ ובכך הורג את ישעיה.
"אמר שם איבלע בארזא. אתיוה לארזא ונסרוה, כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב." (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב)
בליעתו של ישעיה בתוך העץ מבטאת את המתח בין הפנתאיזם האלילי התופס את האלוקות כחלק מן העולם ובין הדימויים העדינים של ספר ישעיה, המבטאים את האלוקות כמאירה את כל פרטי הריבויים של עולם, אך אינם חלק ממנו.
בעולמו של ישעיה, בליעתו בתוך העץ – אין בה כדי לאפשר למנשה להורגו כיוון שישעיה עצמו אינו הופך להיות חלק מהעץ. אך בעולמו של מנשה ישעיה הפך להיות חלק מהעץ. כריתתו של העץ- מהווה גם הריגתו של ישעיה.
כח גדול לה – לתפיסתו של מנשה. כל עוד היא שולטת בעולם, לא תוכל נשמתו של ישעיה לרחף מעל העץ- נוגעת ואינה נוגעת.
הבחינה של חוסר האמון של ישעיה במנשה ובדורו, מונעת גם מישעיה עצמו את השלמות בתפיסה זו. וכך מסיים הבבלי את תיארו:
"כי מטא להדי פומא נח נפשיה, משום דאמר: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב." (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד ב)
לפי הירושלמי מציצה הציצית של ישעיה מן העץ וכך מגלה אותו מנשה והורג אותו. הציצית מזכירה לנו את נוכחות האלוקית בעולם הטבע. תכלת דומה לים ים דומה לרקיע וכו'. שייכותו הבסיסית של מנשה לעניין זה, מהווה קיטרוג על ישעיה ומאפשרת את הריגתו.
משה ומנשה
דבקותו הדוגמטית של מנשה בגילויו של משה רבינו "כי לא יראני האדם וחי". הופכת בעצמה לסוג של אלילות. וסופה להדרדרות לאלילות של ממש.
שער החמישים "לא יראני האדם וחי" - הוא האידאל האמוני. ההשגה שאין השגה. גם השגה זו אינה השגת ד' אלא רק אספקלריה מצד המשיג. אספקלריא המאירה.
... באמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל בהאידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל, שהוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה. ... שער החמישים הוא האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל, שלא ניתן לו, אינינו במציאות בקליפה. והשפעתו של שער החמישים הזה, של האידיאל של האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם, ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל, נגד קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי. כי עמך מקור חיים. "
(שמונה קבצים א שיז)
הגשמתו של שער החמישים והגיתו בתוך השם עצמו – הופכת את משה למנשה. משה - מן המים משיתיהו - גואל את האנשות מן העולם הזה הסגור בעצמו ופותח לנו צהר אל רוח אלוקים המרחפת על פני המים. התעקשות על הגדרת עמדה זו כגילוי האלוקות היחיד - קריאה בשם לשער החמישים. הופכת את משה למנשה - למשכיח את הנוכחות האלוקית בעולם הזה. השכחה שכזו – סופה להדרדר לעבודה זרה של ממש.
"והלא יהונתן שמו שנאמ' (שופטים יח, ל) ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני אמר ליה וליטעמיך וכי בן מנשה הוא והלא בן משה הוא דכתיב (דברי הימים א כג, טו) בני משה גרשם ואליעזר אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה ..." (ב"ב ק)
יהונתן בן גרשום קודם למנשה בכמה וכמה דורות. נראה שקריאתו בשם מנשה אינה על שם העתיד אלא מלמדת על התוכן המהותי הגנוז בשם, תוכן של שיכחה ונשיה.
"האידיאל של האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם, ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל, נגד קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי. כי עמך מקור חיים".
[1] למעט אצל מיכיהו בן ימלה, אשר גם הוא פונה למלך אלילי, אחאב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
