ברית בין הבתרים - כמודל מכונן לקורבנות

 בהפטרתינו מתוארת הברית אשר נכרתה בימי ירמיה לשחרר את העבדים. ברית זו נעשית בצורה דומה לברית שכרת ד' עם אברהם. בשורות הבאות ננסה לברר את עומק המשמעות של מעמד יסודי זה, כשורש לתפיסת הקורבנות .

פתיחה -בין ציורי בראשית למעשי המצוות

בכמה מקומות בספר בראשית, מקשר רש"י בשם חז"ל בין מעשי האבות למצוות עליהן נצטווינו בשלבים מאוחרים יותר. כך לגבי המצות שאפה לוט – "אותו היום פסח היה". כך לגבי הכבשים שמביא יעקב ליצחק  - "אחד לקורבן פסח ואחד לקורבן חגיגה". וכך גם בברית בין הבתרים בה קישרו חז"ל בין הבהמות שביתר אברהם ובין הקורבנות "במה אדע כי אירשנה? ... בזכות הקורבנות".

נראה, שהלקח המרכזי מהשוואות אלו אינו מצטמצם רק לדיון הידוע האם קיימו האבות את התורה עוד לפני שנתנה. תפקידה של ההשוואה הוא לצקת בתוך מעשי המצוות את הציורים המכוננים של ספר בראשית ובכך להוציא אל הפועל את משמעותן האמיתית. בשורות הבאות ננסה להדגים עקרון זה בהתייחסות לפרשיית ברית בין הבתרים כציור המכונן לקורבנות כולם. ונראה שלב אחר שלב כיצד עומדת ברית בין הבתרים ביסוד מצוות הקורבנות ועד כמה חיונית השמירה על תשתית זו למצוות.

שלב ראשון: דרך ד' – הברית שכורת הקב"ה על שיחרור מן העבדות

הקב"ה כורת ברית עם אברהם, על כך שישראל שיהיו משועבדים במצרים, יצאו לחירות. ביציאה זו יהיה גם דין בכוחות הרשע המשעבדים אותם "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי", אבל גם הכרה שלהם ביחס הנכון והמכבד לעבדיהם לשעבר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". גם בדרך בה הנהיג הקב"ה את האבות עצמם, הייתה הקפדה על כך שכאשר תחולצנה האמהות מבתי פרעה ואבימלך, הן תצאנה בצורה מכובדת עם פיצוי ראוי. "ברכוש גדול" המשקף את הכרת המשעבד בכבוד המגיע למי שנתפס ושועבד על ידו.

שלב שני: ושמרו דרך ד' – הברית שכורתים ישראל על שחרור מן העבדות

"וַֽיקֹוָ֖ק אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְקֹוָ֔ק לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט..." (בראשית פרשת וירא פרק יח פסוק יז - כ, יז-כ)

לא לחינם מגלה הקב"ה את דרכי הנהגתו לאברהם אבינו. אברהם מצווה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ד'. כלומר להתנהג בעצמם באותם הדרכים בהם הקב"ה מנהיג את עולמו. כשיוצאים ישראל ממצרים כורתים הם מעין "ברית הבתרים" משל עצמם. הם מקריבים קורבנות לפני הר סיני. צורת הקרבת הקורבנות מהווה מעין כריתת ברית בין שני שותפים:

"וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ: וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע: וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְקֹוָק֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה" (שמות פרשת משפטים פרק כד פסוק ו - ט, ו-ט)

מהו תוכן הברית הזו? משה מראה לישראל את "ספר הברית"  הספר עליו נכרתת הברית בקורבן ראשון זה.

תוכן ספר זה הוא פרשת משפטים, אותה קיבל משה רבינו זה עתה. ובמרכזה, שחרור העבדים כמצווה הראשונה. בהמשך, בחומש דברים, יצטוו ישראל לצרף למצוות שחרור העבדים גם רכוש גדול – מצוות הענקה . מצווה זו משקפת את הכבוד והערכה לעבד המשוחרר. לא עבד אשר בנדבת ליבי אני משחרר אותו, אלא שכיר אשר ראוי להערכה גדולה על כפל העבודה בשנות עבודתו.

"וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם: הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ: ... לֹא־יִקְשֶׁ֣ה בְעֵינֶ֗ךָ בְּשַׁלֵּֽחֲךָ֨ אֹת֤וֹ חָפְשִׁי֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ כִּ֗י מִשְׁנֶה֙ שְׂכַ֣ר שָׂכִ֔יר עֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים" (דברים פרשת ראה פרק טו פסוק יג - יט, יג-יט)

גם כאן, מזכירה התורה את 'דרך ד'' והנהגתו איתנו, כמודל לחיקוי שלנו בקיום המצווה:

"וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם" (דברים פרשת ראה פרק טו פסוק טו - טז)

שלב שלישי: העגל אשר כרתו לשניים – שימור הציור המכונן כתנאי להמשך עבודת הקורבנות

בשורשן, הקורבנות הן כריתת ברית על שחרור העבדים. עם השנים נשחק תוכן מרכזי זה, והן הפכו להיות פולחן רגיל, מעין מתת בלבד לריצוי הקב"ה.  הקרבת הקורבן התנתקה משורשה ונעשתה במקביל לשיעבוד חלשים ולעושק. על כך צעקו הנביאים כולם:

שחיקה זו שומטת את הקרקע מתחת לזכות הקיום של המקדש ואכן הוא עומד בפני חורבנו.

סיכוי אחד יש למקדש להשאר על מכונו. החייאת הציור המכונן העומד בבסיס הקורבנות. שנים ספורות לפני החורבן באו שרי ירושלים אל המקדש וכרתו שם ברית על שחרור העבדים

"אַחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר: לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ: וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־הַשָּׂרִ֨ים וְכָל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ: ... הָעֵ֙גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו" (ירמיהו פרק לד פסוק  יח)

שמירת הברית הזו, הייתה מחזירה את עבודת הקורבנות למקומה האמיתי, ומשאירה את המקדש על מכונו. לצערינו, לא שמרו כורתי הברית את בריתם, ונגזר חורבן על ירושלים. זאת ועוד, גם המשך הציור של ברית בין הבתרים מהדהד בנבואתו של ירמיהו. אברהם אבינו עומד ומניס את עוף השמיים מן בתרי העגל. לעומת זאת, בשרם של מפירי הברית – יהיה למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ.

וסביביו נשערה מאד- בין הקורבנות כברית לקורבנות כ"מאכל" לקב"ה

פרק נ בתהלים הוא הפרק ששרים הלוויים על הדוכן בסוכות, החג המרובה ביותר בקורבנות. בפרק  מתאר אסף את עבודת ד' העולמית. ומוסיף שמוקד הדין והמשפט האלוקי על עבודת ד' – יצא מציון מכלל יופי.

"מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֵ֤ל׀ אֱֽלֹהִ֡ים יְֽקֹוָ֗ק דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא־אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח־שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד־מְבֹאֽוֹ: מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ: יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל וּ֝סְבִיבָ֗יו נִשְׂעֲרָ֥ה מְאֹֽד" (תהלים פרק נ פסוק א - ה, א-ה)

כשיבוא הקב"ה לשפוט את עולמו- יבקש את המתייחסים אל הקורבן כברית

"יִקְרָ֣א אֶל־הַשָּׁמַ֣יִם מֵעָ֑ל וְאֶל־הָ֝אָ֗רֶץ לָדִ֥ין עַמּֽוֹ: אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח" (תהלים פרק נ פסוק ד - ו, ד-ו)

בבוז עמוק, 'ליצנותא דעבודה זרה',  מתאר אסף את התפיסה האלילית המתייחסת לקורבנות כאל צורך של הקב"ה, כמאכל שהאדם נותן לו כדי שלא ירעב.

"לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים: כִּי־לִ֥י כָל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף: יָ֭דַעְתִּי כָּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי: אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ: הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה" (תהלים פרק נ פסוק ט - יד, ט-יד)

העמדת המזמור את הדין האלוקי על אופן ההתייחסות לעבודת ד'. מורחבת בידי חז"ל לא רק לעבודת הקורבנות אלא למעשי הצדיקות כולם:

"סביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד א)

הדקדוק כחוט השערה אינו בהכרח מתייחס לפרטים המעשים הקטנים. פעמים שחוט השערה משקף את העמדה הנפשית, בה פער קטן של התייחסות יכול לשנות את מעמדו של הקורבן או מעשה מצוווה אחר מן הקצה אל הקצה.

כמה נאה ציון, מכלל יופי, שממנה מופיע דין אלוקי נשגב זה. תורת ישראל  תיישר את עובדי האלוקים כולם, ממזרח שמש עד מבואו. מן הפולחן הריק האלילי אל כריתת ברית עם האידאלים האלוקיים.

יבוא אלוקינו ואל יחרש.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.