דבורה מצמיחה את תודעת הלחימה בישראל – להפטרת בשלח

משפט ומלחמה

הימים, למעלה ממאה שנה אחרי הכניסה לארץ. יהושע ובני דורו כבר נשכחו. השלב שאחרי מות יהושע, השלב שבו שבט יהודה מוביל את השבטים למשימות כיבוש איזוריות – גם הוא כבר רחוק מאיתנו. אזור שפלת החוף נתון בידי אויבים חזקים בעלי רכב ברזל כחלק מתוכנית אלוקית של "מעט מעט אגרשנו מפניך". גם אזורים שלפי התוכנית האלוקית היו אמורים להכבש כבר בשלב הזה – נכבשו באופן חלקי בלבד על ידי השבטים. השופט האחרון שהוביל את האומה ללחימה כוללת היה עתניאל בן קנז.

לאחר מותו של עתניאל, היו פעילים שני שופטים. שניהם פעלו בצורה מופלאה באופן אישי, אך האומה לא הגיע בימיהם לעמדת לחימה מלאה. אהוד בן גרא – לקח על כתפיו את יצירת רגע ההכרעה מול עגלון מלך מואב. רק אחרי שהכריע ברוב תעוזה את עיקר המערכה , הצליח לצרף אליו אנשים מהר אפרים. אחריו פעל שמגר בן ענת, שהפגין גבורה אישית יוצאת דופן והכה 600 איש במלמד הבקר, אבל לא הצליח לייצר לחימה כוללת. המצב הכללי של האומה לא השתנה. "בימי שמגר בן ענת חדלו ארחות והולכי נתיבות הלכו אורחות עלקלקות. על דבורה מוטלת המשימה לשקם את רוח האומה ובעצם להוליד אותה מחדש. להיות אם בישראל. תחילת בניינה של רוח האומה הוא בדרישת המשפט

וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל--בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט. 

בניגוד לאומות העולם,  בישראל שורש תביעת המנהיגות הוא בקשת המשפט. ספר שופטים כולו מדגיש את הצורך במלך כדי להנחיל משפט וצדק פנימי בישראל. רק מתוך כך באה תביעת המלחמה. כדברי ר' אלעזר בר' יוסי לגבי שאלת המלוכה:

ר' אלעזר בר' יוסי אומ' זקנים שאלו כהלכה שנ' תנה לנו מלך לשפטינו אבל עמי הארץ חזרו וקילקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו ויצא' לפנינו ונלחם מלחמותינו (תוספתא מסכת סנהדרין פרק ד הלכה ה)

השופטים עוסקים בדרישת הצדק הפנימית בעם ישראל – שופטים את ישראל  ודנים דין שבין אדם לחברו. מתוך כך עוסקים גם בתביעת הצדק של ישראל מול אומות העולם - שופטים את ישראל מאויביהם.

מלחמות ישראל – המשך מעמד הר סיני

דבורה פותחת את שירתה בתיאור מעמד הר סיני:

מקור המוטיבציה למלחמות ישראל – הוא מעמד הר סיני ולוחות הברית אשר בתוכו. הארון הוא ההולך לפנינו ומובילנו לניצחון במלחמה. לפני הכניסה לארץ שחזרו ישראל את מעמד הר סיני והלכו עם ארון הברית בתרועה ובקול שופר. כעת בעת הולדת רוח הלחימה מחדש, מופיעים הברקים והלפידים מחדש. שמו של ברק מבטא עמדה זו, גם דבורה היא אשת לפידות:

אשת חיל זריזה במעשיה כלפיד אש (מצודת דוד שופטים פרק ד פסוק ד)

הברקים והלפידים משלבים אור ועוצמה. כמו הופעת התורה עצמה, כך הופעת ישראל על אומות העולם מביאה אור גדול. אך אוי למי שמנסה לגעת בו בידיו.

הופעת קידוש ד' במלחמות ישראל מול אומות העולם - מתוארת בספר תהילים כמלווה בקולות וברקים.  ונובעת מכח המשפט דווקא:

עָנָ֣ן וַעֲרָפֶ֣ל סְבִיבָ֑יו צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט מְכ֣וֹן כִּסְאֽוֹ: אֵ֭שׁ לְפָנָ֣יו תֵּלֵ֑ךְ וּתְלַהֵ֖ט סָבִ֣יב צָרָֽיו: הֵאִ֣ירוּ בְרָקָ֣יו תֵּבֵ֑ל רָאֲתָ֖ה וַתָּחֵ֣ל הָאָֽרֶץ: (תהלים פרק צז פסוק א - ה,)

יְקֹוָ֣ק מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים יֹשֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ: ...וְעֹ֥ז מֶלֶךְ֘ מִשְׁפָּ֪ט אָ֫הֵ֥ב אַ֭תָּה כּוֹנַ֣נְתָּ מֵישָׁרִ֑ים מִשְׁפָּ֥ט וּ֝צְדָקָ֗ה בְּיַעֲקֹ֤ב׀ אַתָּ֬ה עָשִֽׂיתָ: (תהלים פרק צט פסוק א - ה, א-ה)

במלחמות יהושע הופיע השופר. במלחמת דבורה הקולות והברקים ובמלחמת שמואל – מופיעה התגלות סיני בעמוד ענן:

מֹ֮שֶׁ֤ה וְאַהֲרֹ֨ן׀ בְּֽכֹהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵ֣י שְׁמ֑וֹ קֹרִ֥אים אֶל־יְ֝קֹוָ֗ק וְה֣וּא יַעֲנֵֽם: בְּעַמּ֣וּד עָ֭נָן יְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֑ם שָׁמְר֥וּ עֵ֝דֹתָ֗יו וְחֹ֣ק נָֽתַן־לָֽמוֹ: יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵינוּ֘ אַתָּ֪ה עֲנִ֫יתָ֥ם אֵ֣ל נֹ֭שֵׂא הָיִ֣יתָ לָהֶ֑ם וְ֝נֹקֵ֗ם עַל־עֲלִילוֹתָֽם: (תהלים פרק צט פסוק ו - ט, ו-ט)

העדות והמשפט, אחד הם עם הנקמה באויבי ד'.  יושב הכרובים מתגלה בין כרובי ארון הברית ומלחמת ישראל היא מלחמתו. מלחמת המשפט והצדק. העדות והחוק. כי ד' אלוקיך מהלך בקרב מחניך.

אם בישראל מול אם סיסרא

לאחר חיזוק ועידוד לשבטים שהשתתפו במלחמה ונזיפה לאלו שלא השתתפו בה, משווה דבורה בין מוטיבצית הלחימה הישראלית למוטיבציה של אם סיסרא.

בעוד המוטיבציה הישראלית נשענת על החוויה הלאומית במעמד הר סיני. והחיילים הישראלים הם הברקים והלפידים לפני ד'. לעומתם, מוטיבציית הלחימה של אם סיסרא נובעת מתאוות כח ועריות:

בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו: חַכְמ֥וֹת שָׂרוֹתֶ֖יהָ תַּעֲנֶ֑ינָּה אַף־הִ֕יא תָּשִׁ֥יב אֲמָרֶ֖יהָ לָֽהּ: הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַחֲמָתַ֙יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ לְסִ֣יסְרָ֔א שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה צֶ֥בַע רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל: (שופטים פרק ה פסוק כח - ל,)

לפני מלחמת הבנים - מופיעה מלחמת האמהות. שורשי המוטביציה ללחימה הם אלו שיבנו לטווח ארוך את לוחמי ישראל מול אויביהם הכנענים.

מצד אחד דבורה "אם בישראל" הבונה מחדש את מוטיבצית הלחימה של האומה, על בסיס חיבור מחודש למעמד הר סיני ולהופעת ד'. ומנגד אם סיסרא – מקור מוטיבציה של אכזריות ועריות.

כתב בספר "הערוך"[1]  שבראש השנה אנו תוקעים מאה קולות כמניין פעיותיה של אם סיסרא. מניין זה נלמד ממספר האותיות בפסוקים המתארים את בכיה.

בראש השנה, אנו עומדים מול הקב"ה ומשמיעים קול קמאי ראשוני – קול המיה של שופר. קול זה נוגע בתשתיתם של יחסי אב ובנו – ומזכירים לנו ולבוראינו את העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח. כמה מנוגד קול זה לקולה של אם סיסרא, גם הוא קול ראשוני המשקף רחמי אם על בנה. אך מנוע המוטיבציה שהוא מייצג הפוך לחלוטין. אומה נמדדת בשורשה. ושורשה של אומה – בנקודת הראשית של רחמי אם ואב על בנים - מהו הדבר הגדול - אליו מתכנסים ומתבטלים רחמים אלו. האם העקדה, סיני, וקרבת אלוקים? או שמא מהומת אכזריות ותאווה.

הקבלה בין ישראל לאומות העולם מובילה לסיכומה של השירה:

כֵּ֠ן יֹאבְד֤וּ כָל־אוֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקֹוָ֔ק וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה: (שופטים פרק ה פסוק לא, לא)

לא הנס לבדו מביא לשקט ארבעים שנה. השירה, ההכרה בשורשי הנס, בהבדל בין שורש המוטיבציה של ישראל לזו של אומות העולם, הם מעצימים את ישראל ממקדים אותם בעצמותם, בשורשם. התעצמות זו ניכרת מפנים כלפי חוץ – "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".

[1] מגדולי הראשונים הקדמונים, בערך ערב

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.