הקדמה

כתב ה"לבוש" (אורח חיים סימן תרפה): "לפרשת יתרו מפטירין בישעיה (ו, א) 'בשנת מות המלך עוזיהו', שיש בה ענין מראה המרכבה שראה ישעיה, דוגמת מה שראו ישראל במתן תורה שבפרשה".

בהמשך המאמר נראה שיש קשר נוסף בין הפרשה להפטרה.

כך נאמר בחלק הראשון של ההפטרה:

א. "בשנת מות המלך עֻזִיָהו, ואראה את ד' יֹשֵב על כסא, רם ונשא, ושוליו מלאים את ההיכל.

ב. שְׂרָפים עֹמְדים ממעל לו, שש כנפים שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו, ובשתים יעופף.

ג. וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש ד' צב-אות, מְלֹא כל הארץ כבודו.

ד. וַיָנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מקול הקורא, והבית יִמָּלֵא עשן.

ה. וָאֹמַר: אוי לי כי נדמֵיתי, כי איש טמא שפתים אנֹכי, ובתוך עם טמא שפתים אנֹכי יושב, כי את המלך ד' צב-אות ראו עיני.

ו. ויעף אלי אחד מן השרפים, ובידו רִצְפָּה, במלקחיִם לקח מעל המזבח.

ז. ויגע על פי ויאמֶר: הנה נגע זה על שפתיך, וסר עֲוֹנֶךָ, וחטאתך תְכֻפָּר".

יש לדון בענינים רבים ביחידה זו, אבל המאמר יתמקד בשלש שאלות שיש לשאול על שלושת הפסוקים האחרונים:

1. מה פירוש המלה "נדמֵיתי" ומה הקשר בינה לבין המשך הפסוק?
2. מהי הרצפה, שאותה לקח אחד מהשרפים במלקחיים מעל המזבח?
3. האם היה לישעיהו עוון וחטא שאותם היה צריך לכפר?!

א. הסבר רש"י

כתב רש"י שם:

"(ה) כי נדמיתי - הריני מת, שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה. ודוגמתו מצינו במנוח: 'מות נמות כי אלקים ראינו' (שופטים יג, כב).

נדמיתי - כמו 'כי נדמה כל עם כנען' (צפניה א, יא).

טמא שפתים - דמגעל בחובין (כן תרגם יונתן כאן).

(ו) רצפה - גחלת, וכן: 'עוגת רצפים' (מלכים א יט, ו) - כמו: 'עוגת רשפים'. ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י: 'רצפה' - מפני שאמרו דלטוריא על ישראל. זה קראם: 'עם טמא שפתים', וזה אמר: 'כי עזבו בריתך' (מלכים א יט, י). אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני.

במלקחים - בצבת.

לקח מעל המזבח - שבעזרה.

(ז) ויגע על פי וגו' - וסר עונך מזה ליסרך, לכפר עוונך שחירפת את ישראל.

וגדול כוחו [של ישעיהו הנביא משל המלאך, השרף], שהמלאך ירא לקחתה, כי אם במלקחיים, והגיעה על שפת הנביא, ולא הוזק. בתנחומא. וזהו שנאמר: 'כי רב מאד מחנהו' (יואל ב, יא) - אלו מלאכים. 'ועצומים מהם עושי דברו' (שם) - הם הנביאים".

רש"י ענה על כל שלש השאלות:

על השאלה הראשונה, מה פירוש המלה "נדמֵיתי" ומה הקשר בינה לבין המשך הפסוק, כתב רש"י: "כי נדמיתי - הריני מת, שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה. ודוגמתו מצינו במנוח: 'מות נמות כי אלקים ראינו' (שופטים יג, כב)".

יש לציין שענין זה מהווה קשר נוסף בין הפרשה להפטרה: לא רק שיש בהפטרה "ענין מראה המרכבה שראה ישעיה, דוגמת מה שראו ישראל במתן תורה שבפרשה", כמו שכתב ה"לבוש" שהובא בהקדמה, אלא גם התגובה של ישעיהו דומה לתגובת העם: בפרשה נאמר: "וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹׁפר ואת ההר עָשֵן, וירא העם וינֻעו ויעמדו מֵרָחֹק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" (כ, טו-טז). עם ישראל חשש שהוא ימות למראה התגלות כבוד ד', וגם ישעיהו הנביא חשש שהוא ימות למראה התגלות כבוד ד'.

על השאלה השניה, מהי הרצפה, ענה רש"י שהיא גחלת של אש, שהיתה על המזבח, לשון רשף ואש, ולכן היה צריך השרף לקחתה במלקחיים, אלא שנקראה כאן "רצפה", לרמז על הענש של ישעיהו: "רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

על השאלה השלישית, האם היה לישעיהו עוון וחטא שאותם היה צריך לכפר, ענה רש"י שהחטא היה מה שאמר ישעיהו בפסוק הקודם: "ובתוך עם טמא שפתים אנֹכי יושב" - שדִבר רע על עם ישראל.

ב. כיצד יתכן שנביא ידבר רע על עם ישראל?

יש לשאול: כיצד יתכן שנביא ידבר רע על עם ישראל?

כתב על כך הרד"ק: "והנראה בעיני כי לפיכך זכר טומאת שפתים ולא טומאת הגוף, כי כששמע הנביא דברי השרפים המקדישים הא-ל, אמר: להם נאה לראות הכבוד ולהקדיש הא-ל, כי הם טהורים ודבריהם טהורים, ולהם נאה לראות בשכליהם הכבוד [כלומר: את הכבוד של ד'], ולהקדיש הא-ל בדבריהם. אבל אני, שאני טמא, כי כל גוף בשר טמא, ושפתי טמאים מלהזכיר בפי קדושת הא-ל, כשאעריך עצמי כנגדם, כל שכן שאני שוכן בתוך עם טמא שפתים, כמו שנאמר עליהם: 'וכל פה דובר נבלה' (ישעיהו ט, טז), ואיך אני ראוי לכל זה הכבוד. לפיכך אני ירא שאמות מהמראה הזאת שראיתי, והקול הזה בעבורי נהיה, לכלותי ולאבדני מן העולם, לפי שנסתכלתי בכבוד ואני בשר ודם טמא".

כלומר: ישעיהו לא התכוון לומר דברי גנות על ישראל, ח"ו, אלא הוא רק הביע את דאגתו שמא הוא ימות, כיון שהוא אינו ראוי לראות מראה אלקי מופלא כזה, לא מצד עצמו, ולא מצד המצב הרוחני של עם ישראל!

וכן כתב ה"מצודת דוד" בקיצור: "כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ד'... כי אני איש טמא שפתים, ואינני אם כן כדאי לא מצד מעשי ולא מצד מעשה העם אשר אני בקרבו".

בעקבות דברי המפרשים סיכם ה"חפץ חיים" בהלכות לשון הרע (כלל א ב"באר מים חיים" סעיף טו) את העולה מהפסוקים: "ואף שישעיה לא כיון חס ושלום לגנות בזה את ישראל, רק היה מתאונן על עצמו ואומר: 'אוי לי כי נדמיתי' וגו', וביאורו כמו שפירש רש"י והמפרשים: 'הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה, לא מצד מעשי, ולא מצד מעשה אבותי', וגם הקדים לבזות לעצמו, וכמו שאמר: 'כי איש' וגו', ואפילו הכי נענש על זה".

אבל כאמור, כאשר נגעה הגחלת על פיו של ישעיהו - סר עוונו.

ג. הגמרא במסכת יבמות

בגמרא במסכת יבמות (דף מט ע"ב) נאמר:

"תני שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים... וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה.

אמר רבא: מידן דייניה וקטליה [תרגום: דן אותו והרגו].

אמר ליה: משה רבך אמר: 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות לג, כ), ואת אמרת: 'ואראה את ד' יושב על כסא רם ונשא' (ישעיהו ו, א)!

משה רבך אמר: 'מי כד' אלקינו בכל קראנו אליו' (דברים ד, ז), ואת אמרת: 'דרשו ד' בְּהִמָצְאוֹ' (ישעיהו נה, ו) [רש"י: בהמצאו - משמע פעמים שאינו מצוי]!

משה רבך אמר: 'את מספר ימיך אמלא' (שמות כג, כו) [רש"י: אמלא - לאו לשון תוספת, אלא משלים, ולא יותר], ואת אמרת: 'והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה' (מל"ב כ, ו)!

אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה, ואי אימא ליה - אישוייה מזיד

[רש"י: ידענא ביה - במנשה דלא מקבל תירוצא דטעמא דקראי, אלא קטיל לי. ואי אימא ליה ולא מקבל - אישוייה ליה מזיד בהריגתי, דעכשיו הוא סבור להורגני בדין, מוטב שאברח מפניו].

[תרגום: אמר ישעיה לעצמו: יודע אני שהוא לא יקבל את מה שאענה לו על שאלותיו, ואם אומר לו - אגרום לו להיות מזיד בהריגתי, ועכשיו הוא סבור להרוג אותי בדין על שחלקתי על משה רבנו, מוטב לי שאברח מפניו].

אמר שם, איבלע בארזא. [תרגום: אמר ישעיהו שם קדוש ונבלע בתוך עץ ארז].

אתיוה לארזא ונסרוה. [תרגום: הביאו את עץ הארז למנשה והוא ניסר אותו].

כי מטא [רש"י: נרגא] להדי פומא [רש"י: דישעיה] - נח נפשיה, משום דאמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב'".

[רש"י: ומשום הכי איענש לנסורי פומיה, משום דקרינהו לישראל: 'עם טמא שפתים' מדעתו, שלא ציוה לו הקדוש ברוך הוא, ולא מחמת תוכחה, דכתיב: 'ואומר אוי לי כי נדמיתי'].

בגמרא זו כתוב שישעיהו נהרג במיתה קשה, מפני שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב"!

1. שאלת הריטב"א ותשובתו

הקשה הריטב"א שם: "ואף על פי שכבר אמר: 'וסר עונך וחטאתך תכופר'!"

כלומר: לכאורה כבר נמחל לישעיהו החטא שאמר על ישראל: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", כמו שאמר לו המלאך: "וסר עונך וחטאתך תכופר".

ענה הריטב"א: "זה ממה... שאמר לפני הבורא יתברך: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב', אבל עתה חזר ונענש, מפני שחזר ואמר כן לישראל".

כלומר: בתחילה נמחל לו רק על מה שאמר את דבריו לפני הקדוש ברוך הוא, אבל אחר כך חזר ישעיהו הנביא וסיפר את הדברים לישראל, ולכן נענש פעם שניה.

2. שאלת ה"חפץ חיים" על תשובת הריטב"א

ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון" (חלק א שער התבונה פרק ז בהערה) הביא את דברי הריטב"א וכתב עליהם: "ולעניות דעתי נראה לומר דלא חטא הנביא במה שסיפר אחר כך לישראל, שבזה יורה להם כמה גדולה אהבתם בעיני אדון הכל יתברך".

כלומר: ישעיהו לא חטא במה שסיפר אחר כך את הדברים לישראל, אלא אדרבא, בזה לימד אותם כמה ד' אוהב אותם, עד כדי כך שד' הקפיד על כבודם והעניש את ישעיהו מפני שאמר עליהם דברים רעים! ולכן לא מסתבר לומר שעל כך הוא נענש.

3. תשובת ה"חפץ חיים"

כתב ה"חפץ חיים": "רק שבאמת אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: 'רצוץ פה', דהיינו העונש שהיה לבסוף, ולא נגיעה לבד, ונגיעת המלאך לא היתה שיתכפר לגמרי על ידי זה, רק שבזה יתלו לו עד לבסוף, כענין שאמרו: 'יסורין תולין ומיתה ממרקת' (יומא פו ע"א).

והעד הנכון לזה - שאמר לו המלאך לאחר שכבר נגע ברצפה על שפתיו, כמו שכתוב: 'הנה נגע וגו' וסר עונך וחטאתך תכופר' - לשון עתיד, כמו: 'וסרה קנאת אפרים' (ישעיהו יא, יג), וכמו כן 'תכופר' הוא לשון עתיד, להורות שעדיין לא נתכפר לו לגמרי. רק שעתה, על ידי נגיעת הרצפה מתחילה הכפרה, ולבסוף יוסר העוון על ידי רצפה זו. ולא גילה לו המלאך כוונת הקדוש ברוך הוא בזה".

כלומר: נגיעת המלאך לא היתה כפרה גמורה, אלא רק כפרה חלקית, והכפרה הגמורה היתה רק כאשר מנשה הרג אותו.

4. הסבר ה"ערוך לנר"

הסבר אחר כתב ה"ערוך לנר" שם ביבמות: "הקשה הריטב"א דהרי כתיב: 'וסר עונך וחטאתך תכופר'. עיין שם. ולעניות דעתי יש לפרש על פי מה דאמרינן ביומא (פו ע"ב) דעוון הוא מזיד, וחטא הוא שוגג, וגם אמרינן שם דעל ידי תשובה זדונות נעשות כשגגות, וזהו מה שנאמר לישעיה: 'וסר עונך' דהיינו המזיד כבר סר ונמחל לך, אבל עדיין נשאר חטאת, שהוא שוגג, וחטאתך תכופר לעתיד, וזה היה כשנח נפשיה, כאשר מטא להדי פומא. וזהו שאמר דוד: 'כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי' (תהלים לח, יט), אחר שעשיתי תשובה על עוני מובטח אני שנתכפר לי, אבל עדיין אדאג על החטאת, שהוא השוגג שנשאר".

כלומר: ה"ערוך לנר" הסביר בדומה להסבר ה"חפץ חיים", שנגיעת המלאך לא היתה כפרה גמורה, אלא רק כפרה חלקית שהפכה את המזיד לשוגג, והכפרה הגמורה היתה רק כאשר מנשה הרג אותו.

סיכום

א. על השאלה הראשונה, מהי הרצפה, ענה רש"י שהיא גחלת של אש, שהיתה על המזבח, לשון רשף ואש, ולכן היה צריך השרף לקחתה במלקחיים, אלא שנקראה כאן "רצפה", לרמז על הענש של ישעיהו: "רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

ב. על השאלה השניה האם היה לישעיהו עוון וחטא שאותם היה צריך לכפר, ענה רש"י שהחטא היה מה שאמר ישעיהו בפסוק הקודם: "ובתוך עם טמא שפתים אנֹכי יושב" - שדִבר רע על עם ישראל.

ג. על השאלה כיצד יתכן שנביא ידבר רע על עם ישראל כתבו המפרשים שישעיהו לא התכוון לומר דברי גנות על ישראל, ח"ו, אלא הוא רק הביע את דאגתו שמא הוא ימות, כיון שהוא אינו ראוי לראות מראה אלקי מופלא כזה, לא מצד עצמו, ולא מצד המצב הרוחני של עם ישראל. אבל אף על פי כן הוא נענש על זה.

ד. מפשט הפסוקים נראה שכאשר נגעה הגחלת על פיו של ישעיהו - סר עוונו.

ה. בגמרא ביבמות נאמר שישעיהו נהרג במיתה קשה, מפני שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב"!

ו. שאל על כך הריטב"א: הרי לכאורה כבר נמחל לישעיהו החטא שאמר על ישראל: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", כמו שאמר לו המלאך: "וסר עונך וחטאתך תכופר".

ז. ענה הריטב"א שבתחילה נמחל לו רק על מה שאמר את דבריו לפני הקדוש ברוך הוא, אבל אחר כך חזר ישעיהו הנביא וסיפר את הדברים לישראל, ולכן נענש פעם שניה.

ח. ה"חפץ חיים" חלק על דברי הריטב"א וכתב שישעיהו לא חטא במה שסיפר אחר כך את הדברים לישראל, אלא אדרבא, בזה לימד אותם כמה ד' אוהב אותם, עד כדי כך שד' הקפיד על כבודם והעניש את ישעיהו מפני שאמר עליהם דברים רעים! ולכן לא מסתבר לומר שעל כך הוא נענש.

ט. ה"חפץ חיים" הסביר שנגיעת המלאך לא היתה כפרה גמורה, אלא רק כפרה חלקית, והכפרה הגמורה היתה רק כאשר מנשה הרג אותו.

י. ה"ערוך לנר" הסביר בדומה להסבר ה"חפץ חיים", שנגיעת המלאך לא היתה כפרה גמורה, אלא רק כפרה חלקית שהפכה את המזיד לשוגג, והכפרה הגמורה היתה רק כאשר מנשה הרג אותו.

ד. הרחבת דברי הרמב"ם

הרמב"ם ב"איגרת השמד", כתב דברים דומים לדברי רש"י, והרחיב בהם:

"מפורסם בדברי רבותינו זכרונם לברכה שישראל בימי משה, קודם צאתם ממצרים, הפסידו דרכם, והפרו ברית מילה, ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד, עד שבאה מצות פסח ואמר הא-ל למשה: 'כל ערל לא יאכל בו' (שמות יב, מח), וציום בעשיית המילה. כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: משה היה מל, ויהושע פורע, ואהרן מוצץ. ואספו ערלות חמרים חמרים, והיה דם מילה מתערב בדם פסח, ובזה היו ראויים להיגאל. והוא דבר הא-ל יתברך ליחזקאל (טז, ו): 'ואראך מתבוססת בדמיך' (שיר השירים רבה א, מכילתא שמות בא פ"ה). ואמרו עליהם השלום, שהם קלקלו בעריות, לדבר ד' יתברך: 'בן אדם, שתים נשים, בנות אם אחת היו' (יחזקאל כג, ב; יומא עה ע"א). ועם היותם בזה הענין הרע, בשביל שאמר משה רבנו עליו השלום: 'והן לא יאמינו לי' (שמות ד, א), האשימו ד' על זה ואמר לו: משה! הם מאמינים בני מאמינים, דכתיב: 'ויאמן העם' (שמות ד, לא), ובני מאמינים, דכתיב: 'והאמין בד' ויחשבה לו צדקה' (בראשית טו, ו). אבל אתה אין סופך להאמין, דכתיב: 'יען לא האמנתם בי להקדישני' (במדבר כ, יב)! ונענש לאלתר, כמו שביארו עליהם השלום (שבת צז ע"א): 'החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן? ממשה'!

וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עובדי עבודה זרה ברצון, בעוונותיהם, לבד 'שבעת האלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו' (מלכים א יט, יח), ועם כל זה כשעמד ללמוד חובה על ישראל בחורב, כמו שאמר: 'ויאמר לו: מה לך פה אליהו? ויאמר: קנא קנאתי לד' אלקי צב-אות, כי עזבו בריתך בני ישראל' (מלכים א יט, ט-י), אמר לו: שמא בריתך! אמר לו: 'את מזבחותיך הרסו'! אמר לו: שמא מזבחך? אמר לו: 'ואת נביאיך הרגו בחרב'. אמר לו: והרי אתה קיים? אמר לו: 'ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה', השיבו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מלמד חובה על ישראל, לא היה לך ללמוד על אומות העולם שיש להן בית הועד בית לעבודה זרה, ותלמד חובה על ישראל, שנאמר: 'עזובות ערי ערוער' (ישעיה יז, ב), 'לך שוב לדרכך מדברה דמשק'. כל זה מובן לחכמים במדרש חזית (שיר השירים רבה א, ו).

וכמו כן ישראל בזמן ישעיה הרבו עוונות, כמו שאמר: 'הוי גוי חוטא עם כבד עון' (ישעיה א, י), והיו בהם עובדי עבודה זרה, כמו שאמר: 'ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך' (ישעיה נז, ח), והיו בם כמו כן שופכי דמים, כמו שנאמר: 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים' (ישעיה א, כא), וכמו כן מחללי שם שמים, כמו שאמר: 'אכול ושתה כי מחר נמות' (ישעיה כב, יג), ובזו מצות ד', כמו שאמר: 'סורו מני דרך, הטו מני ארח, השביתו מפנינו את קדוש ישראל' (ישעיה ל, יא). ועם כל זה, בשביל שאמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' (ישעיה ו, ה), מיד: 'ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, ויגע על פי, ויאמר: הנה נגע זה על שפתיך, וסר עונך וחטאתך תכופר' (ישעיה ה, ו-ז). ולא כופרה עד שהרגו מנשה, כאשר אמרו עליהם השלום (סנהדרין קג ע"ב).

וכאשר עמד המלאך ולמד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה הרחיקו הא-ל, כמו שאמר: 'יגער ד' בך השטן, ויגער ד' בך הבוחר בירושלים, הלא זה אוד מוצל מאש' (זכריה ג, ב).

אם כך נענשו עמודי עולם: משה, אליהו, ישעיהו ומלאכי השרת כשנשאו בעדת ישראל מעט דברם, כל שכן קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהילות ישראל, חכמים ותלמידיהם, כהנים ולויים, לקרוא אותם 'פושעים' ו'רשעים' ו'גויים' ו'פסולי עדות' ו'כופרים בד' אלקי ישראל'! וכותב הדבר הזה בכתב ידו! ומה יהיה עונשו? והם לא מרדו בא-ל לבקש ערבות והנאה! ולא עזבו הדת ורחקו ממנה להשיג מעלה ותענוג הזמן! כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה, ומפני כובד מלחמה! ולא ידע זה האיש שאלו שאינם פושעים ברצונם, לא יעזבם הא-ל ולא יטשם, ולא בזה ולא שקץ ענות עני, כמו שאמרו עליהם השלום: 'וירח את ריח בגדיו' (בראשית כז, כז) - אל תקרי 'בגדיו', אלא 'בוגדיו' (בראשית רבה סה). אלא אמר כל מה שאמר ובדה מלבו".

ה. מסקנת ה"חפץ חיים"

ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון" (חלק א שער התבונה פרק ז) כתב: "מכל זה נוכל לראות את גודל הזהירות שצריך כל אדם להיזהר בנפשו מללמד חובה על כלל ישראל. ואדרבה, ירגיל עצמו תמיד לעורר רחמים, ולהזכיר זכותן, ועבור זה יהיה אהוב וחביב לפני הקדוש ברוך הוא, כדמצינו ביומא (דף ע"ז עיין שם בגירסת הב"ח) לענין גבריאל, בעת שעמד חוץ לפרגוד ועורר זכות ישראל, השיב הקדוש ברוך הוא: 'מי הוא זה שמלמד זכות על בני?' ועיילוהו לגו עבור זה. עיין שם.

וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות בתנא דבי אליהו, ומהם בפרק י"ט בחלק א', שעורר הרבה מאוד זכות על ישראל. וזו לשונו שם:

רבונו של עולם, ראה נא בענינו וריבה ריבנו, ויעלה עלבונינו לפניך מה שנעשה לנו בכל שעה ושעה. וזכור כמה בעלי בתים יש בהם בישראל שאין להם פרנסה, ועוסקים בתורה בכל יום תמיד.

וזכור כמה עניים יש בהם בישראל, שהעובדי כוכבים ומזלות מושכים את בשרם מעליהם (במסים וארנוניות), ועוסקים בתורה בכל יום תמיד.

זכור כמה נערים יש בהם בישראל שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ועוסקין בתורה בכל יום תמיד. זכור כמה זקנים וזקנות שיש בהם בישראל שמשכימין ומעריבין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומחמדין ומתאוין ומצפין לישועתך בכל יום תמיד וכו'.

אבי שבשמים, זכור את בריתך שכרת עם הראשונים, עם השלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב וכו', וגם כתבת לנו בתורתך: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' [(ויקרא כה, לה) פירוש: לכן גם אתה תחזיק ידינו לבל נמוט לעולם].

אבי שבשמים, זכור כמה פיסחים וכמה סומים יש בהם בישראל שאין להם מזונות, ואפילו הכי נותנין שכר למלמדים שילמדו עם בניהם תורה.

אבי שבשמים, זכור לישראל שהם קניניך אשר מעולם, שנאמר: 'הלא הוא אביך קנך' (דברים לב, ו) ואומר: 'ד' קנני ראשית דרכו' (משלי ח, כב).

אבי שבשמים, זכור כמה אלמנות ויתומים שיש בהם בישראל, שעוסקין בתורה ובמצוות בכל יום תמיד וכו' עיין שם.

ומזה יוכל ללמוד כל אדם איך שצריך כל אחד מישראל לעורר רחמים לפני הקדוש ברוך הוא על ישראל בדברים אלו וכיוצא בהם, כי גם היום ישנן זכויות אלו, וכיוצא בהן, למי שיודע בזמנינו את המצב הדל של ישראל, ואף על פי כן יש ב"ה הרבה לומדי תורה ומקיימי מצוות, והרבה מחזיקי תורה וגומלי חסד ועושי צדקה, בכל עבר ופנה.

ואיתא בתנחומא בפרשת שופטים על הפסוק 'ושפטו את העם משפט צדק' (דברים טז, יח): אמר ר' יהודא ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי את למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהן זכות, ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה אליו המלאך, שנאמר: 'וירא אליו מלאך ד'... ויאמר לו: לך בכחך זה' (שופטים ו, יב-יד) - בכח זכות שלמדת על בני. הוי 'ושפטו את העם משפט צדק' שיהיו מלמדים זכות על הדור.

מכל זה נוכל להבין מעלת המלמד זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ונעשה אחר כך מרכבה לאור של היכל הקדושה שנקרא היכל הזכות, ששם מזכירין זכותן של ישראל, כדאיתא בספר חרדים".

יהי רצון שנזכה תמיד לעסוק בזכויותיהם של ישראל ונזכה לגאולה השלמה.

נספח: ילקוט שמעוני מלכים א רמז ריח

'כי עזבו בריתך בני ישראל' (מלכים א יט, י), למה נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר 'אל גנת אגוז ירדתי' (שיה"ש ו, יא)? מה האגוז הזה חלק, ומי שאינו אומן לעלות בו - מיד הוא נופל, שצריך לשמור את עצמו שלא יפול ממנו, כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לישמר שלא יטול את שלו מתחת ידיהם.

משה אמר: 'שמעו נא המורים' (במדבר כ, י), ונאמר לו: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה' (שם, יב),

ישעיה אמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' (ישעיהו ו, ה), מיד: 'ובידו רצפה', מהו 'רצפה'? אמר רבי שמואל בר נחמני: רצץ פה שאמרה דלטוריא על בני.

אליהו אמר: 'כי עזבו בריתך בני ישראל' (מלכים א יט, י), ומה נאמר לו? 'ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך' (שם, טז).

ר' יוחנן שמע לה מן הדין קריא 'משא דמשק' וגו' (ישעיהו יז, א-ב) עומד בדמשק ומכריז 'ערי ערוער'? והלא אין ערוער אלא בתחום מואב!

אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק, והיו עובדים לכל אחד ואחד יומו, והיה להם יום אחד והיו עובדים את כלם. באותו היום אמר לו הקדוש ברוך הוא: אליהו, עד שאתה מקטרג את בני, לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם!

ר' אבהו ור' שמעון בן לוי הוו עלין להדין קסרין. [תרגום: נכנסו לקיסריה].

אמר ליה ר' אבהו לר' שמעון בן לוי: מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא. [תרגום: מה אנחנו נכנסים למדינה של אנשים שמחרפים ומגדפים את ד'].

נחת ר' שמעון בן לוי מן חמריה וספא ליה חלא, ויהב ליה בפומיה. [תרגום: ירד ר' שמעון בן לוי מן החמור ולקח מהרצפה חול, ושם לו בפיו!]

אמר ליה: מהו כן? אמר ליה: אין הקדוש ברוך הוא רוצה במי שאמר דלטוריא על ישראל, דכתיב: 'אל תראוני שאני שחרחורת' (שיה"ש א, ו), וכתיב: 'אל תלשן עבד אל אדוניו' (משלי ל, י).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.