בפרשתנו הולכים ושוקעים בני ישראל בתוך ארץ מצרים. בניגוד גמור לכך, בהפטרתנו מנבא ישעיהו על התאספות כל נדחי ישראל לארצם, עם דגש מיוחד על האובדים במצרים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (כז, יב-יג). אם כן, בהפטרה אנו כמקדימים תרופה למכה וגאולה לגלות.

ביציאת מצרים לא היה קיבוץ גלויות

אולם באמת נס קיבוץ הגלויות העתידי המתואר בהפטרה, גדול ונשגב הוא אף מניסי היציאה ממצרים אותם נפגוש בפרשות הבאות. כן מבאר ר' צבי הירש חיות) כל כתבי מהר"ץ חיות ח"א עמ' ע"ד, בהג"ה) בעניין היחס בין גאולה ראשונה לגאולה השניה שבימי עזרא (ערכנו מעט את דבריו):

"הנה, יציאת עבדים לחפשי והיעשותם לעם עצום, נצרכת לשני עניינים גדולים:

• האחד, עיקר הפדות מבית עבדים לעלות מן הארץ אשר עינו אותם בפרך ימים רבים הרבה ונעשו עבדי עולם אצלם...
• ועוד, אף משישיגו מגמתם, הנה צריכים לבקש להם מקום מנוח ולהשים להם מושל אחד שינהגם כדי שיהיו לעם אחד... ואולם נודע כי אי אפשר שיושלם קיבוץ עם אחד רק בהיות אישי האומה שרוצים להיות לעם אחד שוים בלשונותיהם, בנימוסיהם, בתהלוכותיהם, במזגיהם, ובדרכי המדות, כאשר נודע בנסיון... ועתה, אם רוצים להיעשות עם ואומה מאנשים נפרדים אשר גרו במדינות שונות ובין לאומים רבים, הנה אין אפשרות בטבע להשלים קיבוצם להיות לעם אחד, כיון שאברי החברה נפרדים זה מזה בתכלית הריחוק, וכמעט בלתי אפשרי לפי טבע הדבר לעשות מהם חברה ואומה אחת.

והנה, בהיות ישראל במצרים היו כל ישראל הנמצאים אז כולם במקום אחד, ושפה אחת היתה להם, ולא נבדלו זה מזה בנימוסיהם, וכיון שהיה ה' בעזרם והוציאם ביד חזקה מתחת סבלות מצרים, שוב היה נקל לעשות מהם אומה אחת, כיון שגם בהיותם בארץ מצרים היו אז לעם אחד ושכנו במקום אחד ולא נמצא אז איש מישראל שיגור במקום אחר, וכל אישי האומה היה להם התכונה הנצרכת לקבוץ עם אחד.

לא כן בשעת העליה מבבל שם נשתנה הנס באיכותו, כי חוץ מזה שהורשו כולם בדבר המלך כורש לעלות לירושלים, הנה היו אז עם ישראל נפזרים בין עמים ולאומים שונים, אלה מצפון ואלה ממצרים וארץ יון, וספרד, וצרפת, והודו, ופרס, וכל שאר המדינות אשר גרו שמה ישראל, והיו נבדלים זה מזה בלשוניהם בנימוסיהם, ולולי ה' בעוזרם לא היה אפשר בחוק הטבע שיושלם קיבוצם להיות לעם אחד אף אחר ששלח אותם המלך כורש חופשי, כי בעצמם מצד פירוד אבריהם היו חסרים מהשלימות אשר צריכה אומה אחת שתתקיים אצלה קבוץ החברה על זמן רב, ואם כן היה כאן שני ניסים נגלים: האחת עלייתם מארץ בבל ושנתן ה' בלב כורש לנהלם על מי מנוחות, והנס היותר גדול שהיה להם אפשרות להשלים את האישים והאברים הנפרדים...".

אם כן, הנס העיקרי בגאולה השניה אינו עצם היציאה מהגלות, אלא ההתחברות של כל ישראל יחד, למרות השוני התרבותי הגדול. ואם כך הוא ביחס לקיבוץ הגלויות של בית שני שבו הגרעין הקשה של גולי יהודה היה מרוכז בארץ אחת (בבל), קל וחומר הוא ביחס לקיבוץ הגלויות השלישי, שעליו אומר ישעיהו: "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר ה' יקבץ את ישראל אחד אחד, מכל קצוות העולם. אשרי בעל הנס המכיר בניסו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.