נבואת המינוי היחודית של ישעיהו

בפרק ו בישעיהו מתארת הנבואה את מינויו של ישעיהו לנביא - "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ח). בשלב זה הנביא מן הסתם שמח בחושבו כי הוא הולך להשפיע על ישראל באופן ארוך טווח באמצעות שליחותו הנבואית. אך מיד מודיע הקב"ה כי ההיפך הוא הנכון – ידוע מראש כי ליבם של ישראל כבר אטום מלשמוע, והם לא ישובו מחטאים בעקבות דברי הנביא – "וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ...".

ויש לתמוה: מה תועלת יש במינוי הנביא אם ידוע מראש שליבם של ישראל אטום והם לא ישמעו אליו?

בכדי להבין את הענין נרחיב תחילה את התמונה ונציין כי נבואת מינוי היא חריגה ביחס לכלל נביאי ישראל. אצל רוב ככל נביאי ישראל לאורך התנ"ך אין פרק המוקדש למינוי הנביא[1]. מעמד של מינוי מצוי אצל שלושה נביאים: ישעיהו ירמיהו ויחזקאל. והנה, שלושת הנביאים הללו התבשרו במעמד מינויים כי הם נשלחים למרות שישראל לא ישמעו להם. במינוי ירמיהו נאמר כי בני העם יתנגדו לירמיהו וילחמו בו (ירמיהו א, יז): "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ". גם ביחזקאל נאמר כי בני דורו הם בית מרי ולא ישמעו אליו (יחזקאל ב, ד-ה): "וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם... וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה", וכן מפרש המצודת דוד שם: "וקרוב הדבר שלא ישמעו גם אם תאמר בשמי".

מינוי הנביא לדור כבד שמיעה

מתברר אפוא, כי יש קשר בין הדברים – דוקא בדורות של חטא בהם לא שומעים לנביאים, נצרך מעמד מיוחד של מינוי הנביא. ברוב דורות ישראל, היו אלפי נביאים אשר צמחו כחלק בלתי נפרד מן הקדושה והרוממות של עם ישראל. אך כאשר ישראל נמנעו באופן עקבי משמוע בדבר ה', נוצר צורך במינוי נקודתי של נביא אשר מוכשר לנבא בדור שכזה. ובכן, לישעיהו ירמיהו ויחזקאל אומר הקב"ה למעשה כי גם בדורות קשים, ישנה חשיבות עצומה להיות הנביא בדור. נביא ה' מרומם ומקדם את הדור ודוחף אותם לקרבת ה' ולתשובה גם כאשר באופן חיצוני מונעים החטאים מבני הדור לפעול על פיו. מצינו לכך השלכות שונות ונציין שתים מהם:

הקב"ה אומר ליחזקאל כי התועלת משליחותו, למרות שלא ישמעו לו היא (יחזקאל ב, ה): "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". כלומר, שלפחות בדיעבד כשתתגשמנה נבואות יחזקאל, ידעו בודאות כי היה בקרבם נביא (מפרשים).

וביחס לישעיהו, בהמשך נבואותיו (נ, ו) הוא אכן מתאר את עמידתו מול התנגדויות ובזיונות מצד העם: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק". ודוקא שם מתגלה כי הקב"ה מלמד את ישעיהו בעקביות כיצד לגדל את בני העם וללמדם גם בעודם עייפים מלשמוע אותו - "אֲדֹנָי ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר. ומבאר רש"י: "שלחני ונתן לי לשון הראוי ללמד כדי לדעת לעות את העיפים וצמאים לשמוע את דברי הקדוש ברוך הוא".

עצם הימצאות נביא שליח ה' בקרב ישראל מבטאת את קרבת ה' לעמו, גם כשאינם ראויים על פי מעשיהם. גם אם בדרכים הרגילות ישראל אינם שומעים, ישנן השפעות מרחיקות לכת לנבואה הננטעת בתוך ישראל.

[1] אצל משה ויהושע יש מעמד של מינוי, אך שניהם התמנו למנהיגים שיובילו את העם, ולא לנביאים בלבד. ויש להרחיב בדבר.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.