קוטב אמריו של אֱלִיפַז הוא:

1. פן ידמה שהא-ל ידבר עמו כי אם השמים לא זכו בעיניו אַ֭ף כִּֽי־נִתְעָ֥ב וְֽנֶאֱלָ֑ח? כי כבר הוטבע זה העולם להתקשר הרוח בחומר גס. ואין אפשרות יחס והשתתפות כלל להשיב רוחו אל א-ל בעודנו חי [וכמו שהיו חושבים מקדם בטרם מעמד הר סיני. וכמו שאמרו ישראל "היום ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי", הרי שמקודם לא האמינו כן]. ואם רצונך לשאול למה הוטבע כזאת, שלא יהיה חיבור לנפש המעלה עם היוצר בהיותו חי; על זה אמר בדרך מליצה שאם היית נולד ראשון לאדם בטרם נוצר האדם אז יכולת לבוא בסוד א-להי לייעצו איך יבראנו, אבל באמת להבין עומק דעת האין סוף, בלתי אפשר אל הנגבל.
2. משפט העולם זה טוב הוא, כי אשר תחשוב שישליו אוהלים לשודדים, לא כן הוא, כי קול פחדים באזניו, ידע כי יבוא יומו ואיננו, ואינו שקט ושאנן כאשר יזכור האבדון על ראש שמחתו. אבל החכמים המה יתענגו על רב טוב. כי תקוותם נצחית, ובזה שמחים וטובי לב המה.

הֶֽחָכָ֗ם יַעֲנֶ֥ה דַֽעַת־ר֑וּחַ וִֽימַלֵּ֖א קָדִ֣ים בִּטְנֽוֹ׃
(איוב טו ב)

אם תחשוב עצמך לחכם איך תצעק בדעה של ר֑וּחַ והבל שא-להים יענה אותך?

הוֹכֵ֣חַ בְּ֭דָבָר לֹ֣א יִסְכּ֑וֹן וּ֝מִלִּ֗ים לֹא־יוֹעִ֥יל בָּֽם׃
אַף־אַ֭תָּה תָּפֵ֣ר יִרְאָ֑ה וְתִגְרַ֥ע שִׂ֝יחָ֗ה לִפְנֵי־אֵֽ-ל׃
(איוב טו ג)

אַף תצדק לפי דעתך, הלא לא תועיל בתוכחתך, והנזק רב במה שאַתָּה תָּפֵ֣ר יִרְאָ֑ה. ברוב דברים לא תחדל פשע מן השופעים אשר תופר יראתם, באמרך שראוי לדבר לפני היוצר מבלי עצור.

"וְתִגְרַ֥ע שִׂ֝יחָ֗ה לִפְנֵי־אֵֽ-ל׃" – תעשה לדבר קטן וגרוע לערוך שיחה לפני א-ל, באמרך כי לא לפניו חנף יבוא, רק לדבר עזות ככל היוצא מפיו בלי יראה ופחד לפניו. ותלמד לבני אדם לגרוע ולהקטין דבר זה מה ששחים נגד א-ל. ובאמת אין זה דבר קטן לשפוך שיח לפני א-ל.

עד הנה תשובתו שמרבה תלונה ללא יועיל רק לנזק.

עתה יבאר לו עצם המענה על שאלתו למה לא פעל ה' יתברך הטבע להתחבר עם יצוריו.

הֲרִאישׁ֣וֹן אָ֭דָם תִּוָּלֵ֑ד וְלִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתָּ׃
(איוב טו ז)

אם בטרם נוצר אָ֭דָם נולדת להיותו נועץ עמך איך יעשה טבע האדם? לבל יתנהו בחומר עכור וגם אשר (לא) ישתתף עם רוח א-ל לדבר עמו.

הַבְס֣וֹד אֱ-ל֣וֹהַ תִּשְׁמָ֑ע וְתִגְרַ֖ע אֵלֶ֣יךָ חָכְמָֽה׃
(איוב טו ח)

גם אם היית אז והיה נועץ עמך איך יעשה טבע האדם, התִשְׁמָ֑ע ותבין סודו, אשר לתבונתו אין חקר.

"וְתִגְרַ֖ע אֵלֶ֣יךָ חָכְמָֽה" – אף אם תבין סודו, האתה תוסיף בו עצת חָכְמָֽה אשר אין אתו? הלא אם כן נגרע ממנו בינה זו אשר איתך. הלוא השלם יתברך אין בו חסרון וגרעון, ואיך תעצור אליך חכמה מה שהשלם לא הבין? זה היתול ורעות רוח.

מַה־יָּ֭דַעְתָּ וְלֹ֣א נֵדָ֑ע תָּ֝בִ֗ין וְֽלֹא־עִמָּ֥נוּ הֽוּא׃
(איוב טו ט)

גם לנו, רעיך, אין מחסור מן תבונותיך.

הַמְעַ֣ט מִ֭מְּךָ תַּנְחֻמ֣וֹת אֵ֑ל וְ֝דָבָ֗ר לָאַ֥ט עִמָּֽךְ׃
מַה־יִּקָּחֲךָ֥ לִבֶּ֑ךָ וּֽמַה־יִּרְזְמ֥וּן עֵינֶֽיךָ׃
כִּֽי־תָשִׁ֣יב אֶל־אֵ֣-ל רוּחֶ֑ךָ וְהֹצֵ֖אתָ מִפִּ֣יךָ מִלִּֽין׃
מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־יִזְכֶּ֑ה וְכִֽי־יִ֝צְדַּ֗ק יְל֣וּד אִשָּֽׁה׃
הֵ֣ן בקדשו (בִּ֭קְדֹשָׁיו) לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וְ֝שָׁמַ֗יִם לֹא־זַכּ֥וּ בְעֵינָֽיו׃
אַ֭ף כִּֽי־נִתְעָ֥ב וְֽנֶאֱלָ֑ח אִישׁ־שֹׁתֶ֖ה כַמַּ֣יִם עַוְלָֽה׃
(איוב טו יא-טז)

ידוע כי בכל אבל ויגון, יתרון הנחמה הוא אם נודע במופת כי ה' יתברך שמו פעל זאת, ולא מפגעי הזמן הוא. וזהו שאמר, האין זה די תנחומים לפניך במה שידעת בעצמך כי א-ל עשה ככה?

ואם זה מעט לפניך יחשב ולא תנוח מרוגזך, מזה נודע כי לא תאמין שהא-ל יתברך יודע מה לטובתך, ואתה יודע יותר ממנו. אם כן דָבָר לָאַ֥ט עִמָּֽךְ, כי לוטה ברוחך דבר בינה מה שלא הבין הא-ל, ויש בדעתך סוד סתום ולָאַט עִמָּֽךְ לבד וזה רוח שוגה ופתי. כי מַה־יִּקָּחֲךָ֥ לִבֶּ֑ךָ להיות זכה וישרה פעולת צדקך, כִּֽי־תָשִׁ֣יב אֶל־אֵ֣-ל רוּחֶ֑ךָ, שתוכל להשיב רוּחֶ֑ךָ הקשור בעפר ואפר אֶל־אֵ֣-ל, התעלה רוחך לשבת איתו בעודך חי?

"וְהֹצֵ֖אתָ מִפִּ֣יךָ מִלִּֽין" – דע כי הדיבור הוא עניין הודעת מחשבה לרעהו, והוא בא בגשמי על ידי כלי הפה והגרון אשר יוציאו מִלִּֽין העצורים ברוחו. ובהסיר מעטה הגשמי מן הרוח, אז אין כלי הפה ידבר ולא הגרון ישמיע קול ענות, רק רוח האחד ברעהו על דרך הרוחני, כמו כי רוח החיה באופנים, וכן הנבואה מן ה' יתברך לא תצטרך לבוא בקול ודיבור, רק רוח ה' נוססה בנביא ויתנבא, כמו "כי יתן ה' את רוחו עליהם"(במדבר יא כח), "כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ"(במדבר יא כה). וזהו שאמר לו אליפז, בעוד שאתה הֹצֵאתָ מִפִּ֣יךָ מִלִּֽין, שאין הדיבור בא דרך רוח, רק בכלי הפה, ואתה נגבל ומשוער בכלים הגשמיים, איך תחשוב להשיב רוחך אל האין סוף בלי גבול ולדבר עמו? [וכמו שביארתי (אמונה ישרה א מאמר הנפש יד) שמטעם זה לא האמינו אז שידבר א-להים עם האדם וחי].

מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־יִזְכֶּ֑ה שידבר עמו א-להים הֵ֣ן בִּ֭קְדֹשָׁיו לֹ֣א יַאֲמִ֑ין, להדבקם בו יותר מן מדריגתם, אַ֭ף כִּֽי־נִתְעָ֥ב וְֽנֶאֱלָ֑ח לא ידבק בו בעודו במעטה התעוב.

עתה יבאר לו צדק המשפט בעולם הזה לבל תחשוב כי שקט ושאנן אוהל רשעים ונוות צדיקים אימה. לא כן.

אֲחַוְךָ֥ שְֽׁמַֽע־לִ֑י וְזֶֽה־חָ֝זִ֗יתִי וַאֲסַפֵּֽרָה׃
אֲשֶׁר־חֲכָמִ֥ים יַגִּ֑ידוּ וְלֹ֥א כִֽ֝חֲד֗וּ מֵאֲבוֹתָֽם׃
לָהֶ֣ם לְ֭בַדָּם נִתְּנָ֣ה הָאָ֑רֶץ וְלֹא־עָ֖בַר זָ֣ר בְּתוֹכָֽם׃
(איוב טו יז-יט)

החכמים היודעים ומכירים את הנצחיות רק לָהֶ֣ם נִתְּנָ֣ה הָאָ֑רֶץ. תכלית הבריאה להם להשגת חכמה ולתכלית הנצחית. ובמה נחשב להם עניין עולם הזה להיות להם לתוגה בהעדר תענוג הגופני, ואיך יצר ליבם במחסור צרכי ימי הבל? הלא ששים ושמחים לקראת יום אחרון כי יבוא וְלֹא־עָ֖בַר זָ֣ר בְּתוֹכָֽם. לשמחה רבה הלזו לא יעבור זָ֣ר והפכפך בְּתוֹכָה, כי היא שמחה שלמה.

[וזהו גם כן ביאור הכתוב במשלי: "תּוֹחֶ֣לֶת צַדִּיקִ֣ים שִׂמְחָ֑ה וְתִקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃", כי אשר מחולל הצדיק על אחריתו הוא שִׂמְחָ֑ה. וְתִקְוַ֖ת רְשָׁעִ֣ים בחמודי תבל תֹּאבֵֽד מהר.]

כָּל־יְמֵ֣י רָ֭שָׁע ה֣וּא מִתְחוֹלֵ֑ל וּמִסְפַּ֥ר שָׁ֝נִ֗ים נִצְפְּנ֥וּ לֶעָרִֽיץ׃
(איוב טו כ)

אבל הרשע לבו יחיל בקרבו על יום אחרון.

קוֹל־פְּחָדִ֥ים בְּאָזְנָ֑יו בַּ֝שָּׁל֗וֹם שׁוֹדֵ֥ד יְבוֹאֶֽנּוּ׃
לֹא־יַאֲמִ֣ין שׁ֭וּב מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ וצפו (וְצָפ֖וּי) ה֣וּא אֱלֵי־חָֽרֶב׃
נֹ֘דֵ֤ד ה֣וּא לַלֶּ֣חֶם אַיֵּ֑ה יָדַ֓ע ׀ כִּֽי־נָכ֖וֹן בְּיָד֣וֹ יֽוֹם־חֹֽשֶׁךְ׃
(איוב טו כא-כג)

"קוֹל־פְּחָדִ֥ים בְּאָזְנָ֑יו" – תפול עליו אימתה ופחד בזכרו יום מר המוות.

"בַּ֝שָּׁל֗וֹם שׁוֹדֵ֥ד יְבוֹאֶֽנּוּ" – בעת שלומו יפחד שהשׁוֹדֵד יְבוֹאֶֽנּוּ פתאום ואיננו. ועצב גדול הוא לו כי לֹא־יַאֲמִ֣ין שׁ֭וּב מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ, שהרי לֹא־יַאֲמִ֣ין בתחיית המתים או באושר נצחי אשר אחרי חֹ֑שֶׁךְ יהיה אור גדול, ואם כי אין שמחה שלימה בקרב ליבו כי נֹ֘דֵ֤ד ה֣וּא לַלֶּ֣חֶם אַיֵּ֑ה. נֹ֘דֵ֤ד לשון אבל, מתאבל הוא כי הַלֶּ֣חֶם אַיֵּ֑ה; אז ביוֹם־חֹֽשֶׁךְ בנפשו לא יביא עוד לחמו המענגו.

יְֽ֭בַעֲתֻהוּ צַ֣ר וּמְצוּקָ֑ה תִּ֝תְקְפֵ֗הוּ כְּמֶ֤לֶךְ ׀ עָתִ֬יד לַכִּידֽוֹר׃
(איוב טו כד)

אמר בדרך מליצה, כמו שהמלך מזומן לבוא במעגל וכל העם יסובבוהו מסביב, כמו שכתוב "וַיָּבֹא֙ הַמַּעְגָּ֔לָה"(שמואל א יז כ), והנה שאול שוכב במעגל וכל העם כדור יצנפהו ויסובבהו, כן הבעתות והמצוקות יסובבוהו והוא בתוך, מימינו צר ומשמאלו מצוקה, מלפניו בעתה ומאחריו בלהה.

וַיִּשְׁכּ֤וֹן ׀ עָ֘רִ֤ים נִכְחָד֗וֹת בָּ֭תִּים לֹא־יֵ֣שְׁבוּ לָ֑מוֹ אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים׃ 
(איוב טו כח)

כל אשר יש לו בעולם אין לו קיום ונחשב כאילו כבר חלף ועבר וַיִּשְׁכּ֤וֹן ׀ עָ֘רִ֤ים נִכְחָד֗וֹת, הערים אינן ערים, רק נכחדו כאילו אינן. בָּ֭תִּים לֹא־יֵ֣שְׁבוּ לָ֑מוֹ, הבתים כאילו אינם של ישוב, רק חורבן ושממה, אֲשֶׁ֖ר הִתְעַתְּד֣וּ לְגַלִּֽים, בעבור שנכונים לגלים בלי קיום.

לֹֽא־יֶ֭עְשַׁר וְלֹא־יָק֣וּם חֵיל֑וֹ וְלֹֽא־יִטֶּ֖ה לָאָ֣רֶץ מִנְלָֽם׃
(איוב טו כט)

אם הוא עשיר אין קרוי עושר כי לֹא־יָק֣וּם חֵיל֑וֹ.

"וְלֹֽא־יִטֶּ֖ה לָאָ֣רֶץ מִנְלָֽם" - תכליתם יפרח באוויר ואין להם נטיה (=אחיזה) בארץ, בהיותם יושבים על מקום (ארץ) נושבת. המליץ כאילו לא יטה עד הארץ קיומם, רק עודם באוויר ואינם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.