יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
ב"ה
במגילה מסופר שאסתר נלקחה לבית אחשוורוש, יחד עם שאר הנערות הבתולות, כדי שאחשוורוש יחליט את מי למנות מלכה במקומה של ושתי. על פניו נראה שהיה אסור לאסתר להילקח לבית אחשוורוש ושהיא הייתה אמורה למסור את נפשה כדי שהיא לא תיבעל לו. כך כתוב בגמרא (סנהדרין עד,א):
כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
לכאורה, בעילתה של אסתר על ידי אחשוורוש הינה בגדר גילוי עריות ולכן היה ראוי שאסתר תמסור את נפשה על כך ולא תיבעל לו. אלא שניתן לכאורה לענות לפי תשובת תוספות במסכת שבת (עב,ב):
וי"ל דסבר רבא דאפי' למ"ד דחייב למסור את עצמו אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה בבית דין.
הוי אומר: נכון הדבר שאדם מחויב למסור את נפשו ולהיהרג ולא לעבו על שלושת העבירות החמורות הללו, אלא שרבא סובר (וחשוב לזכור שתוספות אומרים שזוהי שיטת רבא) שגם מי שלא מסר את נפשו ועבר את העבירה יתחייב מיתה בבית דין.
דין זה של תוספות מקובל על חלק מהראשונים למרות שיש לדון בו בנוגע לאדם ששפך דמים על מנת להציל את עצמו, מדוע לא יתחייב מיתה. אמנם לענייננו נראה שאין להסביר כך את המעשה של אסתר, היות ואסתר הייתה צדקת ומן הסתם שכל מעשיה נעשו על פי ההלכה ולא על פי היתר דחוק.
היו שהסבירו שמרדכי ואסתר ידעו שיש סיבה מאת ה' שהיא נלקחה לבית המלך והסכמתה של אסתר להיבעל לאחשוורוש נבע מהכרה שבמעשה זה תהיה תועלת גדולה לעם ישראל. הבאנו פירושים אלו בהערות לביאור ושננתם. אלא שהגמרא עצמה שאלה זו ונשתדל להבין את הסבר הגמרא לפי הראשונים השונים.
שאלה זו מקבלת משנה תוקף לאור מסקנת הגמרא במסכת סנהדרין (עד,א):
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
כלומר, כאשר הגוי אומר ליהודי לעבור עבירה בפרהסיא, אסור ליהודי לעבור אפילו על מצווה קלה, ועליו להיהרג ולא לעבור על עבירה זו, משום שכאשר הוא נמנע מלעבור על עבירה בפרהסיא, הוא גורם לקידוש ה'. הגמרא מביאה דוגמא, שאפילו אם הגוי אמר ליהודי לשנות את אופן קישרת השרוך של נעליו, על אף שאין שום מצווה מפורשת לגבי אופן קשירת השרוכים (אלא מדובר במקרה שיש מנהג של יהודים לקשור את השרוכים באופן שונה מהנהגו אצל הגויים), אף על פי כן, היהודי מצווה להיהרג ולא לשנות את אופן קשירת השרוך. לאחר מכן שואלת הגמרא:
והא אסתר פרהסיא הואי! - אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני.
נחלקו אביי ורבא בהיתר של אסתר להיבעל לאחשוורוש, למרות שהדבר היה בפרהסיא. לפי אביי, אסתר לא עשתה מעשה. המעשה נעשה רק על ידי אחשוורוש. אביי סובר שכאשר העבירה נעשית בשב ואל תעשה, מותר ליהודי לעבור על העבירה ולא להיהרג, גם אם מדובר על מעשה שנעשה בפרסהיא. לעומתו סובר רבא, שהחיוב למסור את הנפש כאשר מדובר על פרהסיא נאמר רק במקרה שהגוי מתכוון להעביר את היהודי על דתו. אחשוורוש לא התכוון בכלל להעביר את אסתר על דתה, אלא הוא רק רצה ליהנות מבעילתה וממילא גם אם היה מדובר על מעשה של ממש, אסתר לא הייתה מצווה לעבור על דתה.
בגמרא במסכת כתובות (ג,ב) כתוב שלמרות שבמשנה מובא דין שבתולה צריכה להינשא ביום רביעי (כדי שיוכל הבעל להגיע לבית דין ביום חמישי במקרה והוא רואה שהיא איננה בתולה), הרי שדין זה השתנה לאחר שהגויים גזרו שכל בתולה שמתחתנת ביום רביעי צריכה להיבעל להגמון תחילה, ויש חשש שבנות צנועות ימסרו את נפשן וייהרגו במקום להיבעל להגמון. שאלה הגמרא:
ולידרוש להו דאונס שרי! איכא פרוצות, ואיכא נמי כהנות.
הגמרא הבינה שהיה מותר לאישה רגילה שאיננה כהנת להיבעל להגמון, ורק משום שיש פרוצות (שהיו מתירות לעצמן להיבעל ברצון ובכך היו נאסרות על בעליהן) או כהנות (שאסור להן להיבעל משום שהן ייפסלו מכהונה), לא דרשו חכמים ברבים שמותר להן להיבעל. תוספות בסוגיא בסנהדרין[2] שאלו:
תימה דהוה ליה לאקשויי עריות הואי, דרוצח ונערה המאורסה לכולי עלמא יהרג ואל יעבור. וכמו כן קשה בריש כתובות (דף ג: ושם) דאמר דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומאי קושיא הא שפיר עבדן דמסרו נפשייהו משום גילוי עריות.
שתי השאלות של תוספות הן בעצם שאלה אחת: כיצד בכלל ניתן להתיר את בעילתה של אסתר על ידי אחשוורוש, הרי יש בכך משום גילוי עריות. הבעיה איננה רק שהדבר נעשה בפרהסיא, אלא יש בעיה מהותית יותר שיש בכך גילוי עריות שאסורה גם בצינעא. כמו כן קשה על הגמרא בכתובות שאומרת שהיה מותר לבתולות מצד הדין להיבעל להגמון, על אף שלכאורה היה בכך משום גילוי עריות. עונה רבינו תם:
ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים.
לשיטתו, גילוי עריות קיים רק כאשר יש ייחוס של הולד. התורה הפקירה את ייחוסם של העובדי כוכבים, ולכן אין בכל משום גילוי עריות. על פי זה רצה רבינו תם לפסוק למעשה, ולהתיר בת ישראל שהמירה את דתה שנבעלה לגוי ולאחר מכן שניהם התגיירו, כיוון שהבעילה הראשונה שלו איננה נחשבת ביאה של ערווה, אלא כבעילת בהמה. אולם, ריב"ם חלק על רבינו תם, ותחילה מקשה עליו:
והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דע"כ בביאת עכו"ם נאסרה לבעל כדאמרי' התם דאיכא פרוצות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כו: ושם) גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה ואמרינן נמי במגילה (דף טו.) כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב' ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אף על פי שבביאת בהמה אינה נפסלת דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.) דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל מונטמאה ונטמאה ואמרינן נמי בסוטה בפרק ארוסה (ד' כו: ושם) דכותי מקנין על ידו ופוסל בתרומה ופריך פשיטא ונסתרה והיא נטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לתרומה ומשני מהו דתימא כי אמר ונסתרה והיא נטמאה הני מילי היכא דבהך ביאה אסירה ליה לאפוקי עכו"ם דבלאו הכי אסירה ליה קמ"ל אלמא אפילו גבי עובד כוכבים שייך ונטמאה לאסור לבעל והוא הדין לבועל.
נסכם את הקושיות של ריב"ם על רבינו תם:
בגלל כל הקושיות הללו, הגיע ריב"ם למסקנה שהתורה אמנם הפקיעה את ביאת הגוי לעניין ייחוס של הוולד, אך אין לך בו אלא חידושו, ההפקעה הינה רק לצורך ייחוס ולא לצורך שום דבר אחר, ולכן לעניין שאר הדינים, כמו לאסור את האישה על בעלה, אסורה ביאת גוי כביאת ישראל. אם כן, כיצד נבעלה אסתר לאחשוורוש? על כך עונה ריב"ם:
והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי, דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייבה למסור עצמה משום עריות, דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו, הני מילי קודם שיהרג בידים, אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך, מסתברא שאין חייב למסור עצמו, דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה.
כל החיוב של אדם למסור את עצמו בכל שלושת העבירות חל רק כאשר האדם עושה מעשה בידיים. הדין של גילוי עריות נלמד מרוצח. האיסור של אדם להציל את עצמו על ידי רציחת חברו קיים רק אם נדרש ממנו לבצע פעולה מעשית כדי לרצוח אותו. אולם, אם ישליכו אותו על תינוק באופן שהתינוק ימות, אך הוא עצמו לא עשה מעשה, הוא אינו חייב למסור את נפשו כדי להציל את חברו, כיוון שדמו של חברו איננו אדום יותר מדמו שלו. כך גם אסתר לא הייתה מחוייבת למסור את נפשה גם מצד דין גילוי עריות, שהרי היא לא עשתה שום מעשה אלא הייתה רק "קרקע עולם", וממילא איננה מחויבת להיהרג כדי שלא לעבור על העבירה.
הר"ן ביחודשיו למסכת סנהדרין הביא תירוץ נוסף:
תירצו דלא נתרבו עריות ליהרוג ואל יעבור אלא כעין נערה מאורס' כגון כריתו' ומיתות ב"ד כדאיתא לעיל לענין מצילין אותן בנפשן.
הר"ן לא תירץ כמו רבינו תם שהתורה מיעטה גוי מייחוס וממילא לא חלים עליו דיני עריות, אלא ייתכן שבאמת חלים עליו כל דיני עריות, חוץ מהדין הספציפי הזה של חיוב מסירת נפשו שחל רק במקרים שחלים על נערה המאורסה: רק במקרים שמתחייב בביאתם כריתות ומיתות בית דין.
בהמשך דבריו מסביר הר"ן את מחלוקת אביי ורבא באופן קצת שונה ממה שהסברנו עד עתה:
ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם הית' כלומר שלא עשתה שום מעש' וכיון דלא עבדא שום מעש' ואפי' הית' ערוה ממש דאוריית' אין לה למסור את עצמה למית' שאחר שאפשר לאנוס אותה בעל כרחה ולעשו' בה מעשה מה תועיל אם מוסרת עצמה להריג' הרי לא יהרגוה אלא שיעשו בה מעש' בעל כרחה. וכשהקשו והא אסתר פרהסיא הויא ה"נ הוה להו לאקשויי והא אסתר ג"ע הואי אלא דלא פסיקא להו אם הית' אשת איש אם לאו ולרווחא דמילתא קא מקשו פרהסי' הואי. ורבא תירץ הנאת עצמן שאני. לא בא לחלוק אמאי דאמר אביי דקרקע עולם הית' דקושטא הוא וכדכתיבנא. אלא שבא לחדש שאפילו במקום שעושה מעש' כל שהו להנא' עצמו אין לה למסור עצמה למיתה היכא דלא הויא עריו' ממש דאורייתא ואף על גב דהויא פרהסיא.
לפי הר"ן, תירוצו של אביי שאסתר הייתה קרקע עולם איננה אומרת שבגלל שהיא לא עשתה מעשה, הדבר היה מותר לה. הכוונה היא שלא היה לה שום אפשרות להימנע מהבעילה לאחשוורוש, שהרי היה אפשר לקחת אותה בכח, ולא היה לה שום אפשרות להתנגד. רבא לא בא לחלוק על דבריו של אביי, אלא שהוא חידש שאפילו במקום שיש מעשה של ממש, כל עוד שכוונת הגוי רק להנאת עצמו "אין לה למסור עצמה למיתה". בהמשך דבריו מביא הר"ן את דברי ריב"ם:
אבל בתוספות ז"ל מפרשים דעיקר קושיא ליתא, דמקשה ודאי ידע דאפילו ישראל האונס אשת ישראל אין לה למסור עצמה למיתה, דמהיכא ילפינן לגילוי עריות שיהרג ואל יעבור – מרוצח, ורוצח גופא הוי סברא דאמרינן "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא כו'", שהכוונה בו שאינו בדין שינצל עצמו בדמו של חבירו. וכן נמי יש לומר שאין סברא שימסור עצמו למיתה כדי שיציל את חבירו מן המיתה כגון אם יאמר לו הכותי שיהרגנו אם לא יניח לו להרוג את פלוני או אם יאמר הנח עצמך שנדחה אותך על תינוק כדי שימות בדחיפה זאת או אהרוג אותך, פשיטא שאין לו למסור עצמו למיתה, דמאי חזית, ואם הכותי ידחוהו וימות התינוק בדחיפתו הכותי הוא ההורג ולא הישראל.
ומכאן הם למדין שהאשה שאינה עושה מעשה אלא שאומרים לה שתניח להם לעשות מעשה, שאין לה למסור את עצמה למיתה. ומשום הכי לא מקשו בגמרא והא אסתר גילוי עריות הואי, דפשיטא להו שאין אשה בכלל יהרג מטעם גילוי עריות. אבל הקשו פרהסיא הואי שהיה המקשה סבור שאף על פי שאינה בכלל גילוי עריות החמור להיות נהרגת בצנעא משום עריות, מכל מקום ראוי לומר שלא יהא היתר גמור, אלא הרי היא לכל הפחות כשאר כל המצות ובמקום פרהסיא דאיכא חילול השם היתה צריכה למסור עצמה למיתה.
ותירץ אביי אסתר קרקע עולם היתה, שאינה עושה שום מעשה כלל אפילו בפרהסיא דאיכא חילול השם, אין לה למסור את עצמה למיתה, שהיא אינה מחללת את השם שאינה עושה שום מעשה. ורבא פליג עליה דאביי ואמר דאשת איש גמורה בצנעא אינה מחוייבת למסור עצמה, מכל מקום כשהיא בפרהסיא אף על גב דאינה עושה מעשה ראוי למסור עצמה למיתה מפני חילול השם, אלא טעמא דאסתר לא מסרה עצמה למיתה משום דלהנאת עצמן היתה ולהנאת עצמן אין שם חילול השם.
הר"ן הביא את פירוש ריב"ם כפירוש תוספות, וכתב שלפי תוספות ישנה מחלוקת בין אביי לרבא. לפי אביי, אסתר לא עשתה שום מעשה, ולכן היא לא הייתה מחוייבת למסור את עצמה. אולם רבא חולק עליו וסובר שאם העבירה נעשית בפרהסיא, גם אם אין מעשה של ממש (כמו במקרה של אסתר), המעשה אסור, וממילא הוצרך רבא לתרץ שאסתר לא הייתה צריכה למסור את עצמה למיתה הואיל ואחשוורוש לא רצה להעבירה על דתה, אלא עשה זאת להנאתו. אלא שצריך להבין בדבריו של הר"ן: מדוע הוא קבע שלפי ריב"ם רבא חלק על אביי? הרי בפירושו הראשון (שכאמור שונה מפירושו של רבינו תם), הוא קבע שאביי ורבא אינם חולקים זה על זה, ומנין לו לומר שלפי ריב"ם ישנה מחלוקת בין אביי לרבא? ועוד: האם רבינו תם סובר שאביי ורבא חולקים זה על זה או שהוא סובר כר"ן שאינם חלוקים?
מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל (מובא בספר מעמק אברהם עמ' מט' אך נדמה לי שכך שמעתי גם בשיעור שהוא העביר) הסביר שזוהי המחלוקת בין רבינו תם לבין ריב"ם. נקודת המחלוק ביניהם תלויה בהבנה הראשונית של הגמרא האם חוסר מעשה מועיל לגבי איסור עריות. לפי ריב"ם, הגמרא ידעה מראש שחוסר מעשה מועיל לגבי איסור עריות והיא הקשתה האם סברא זו מועילה גם לעניין איסור פרהסיא: אביי סבר שכן ורבא חלק עליו וסבר שסברא זו מועילה רק לעניין עריות ולא לעניין פרהסיא, ולכן הוא נאלץ להסביר שאסתר לא נדרשה למסור את נפשה בגלל שאחשוורוש מלכתחילה לא התכוון להעבירה על דתה. לעומת זאת, רבינו תם סובר שהגמרא מלכתחילה לא ידעה שיש סברא לפטור בחוסר מעשה גם לעניין עריות, ואביי הסביר וחידש את היסוד של חוסר מעשה הן לעניין עריות והן לעניין פרהסיא. רבא הוסיף על דבריו של אביי שגם אם היה מעשה, עדיין לא היה מקום לחייב את אסתר משום שאחשוורוש מלכתחילה לא התכוון להעבירה על דתה.
ישנה מחלוקת ראשונים (מובאת ברשב"א כתובות ג,ב דיבור המתחיל "ולדרוש") לגבי היתרו של רבא המתיר לעבור על איסור ולא למסור את הנפש כאשר הגוי מתכוון להנאת עצמו: האם גם בשעת השמד ניתן להתיר ולעבור כאשר הגוי מתכוון להנאת עצמו או לא. הר"ן (סנהדרין עד,א דיבור המתחיל "אבל") הוכיח כשיטה המתירה מירושלמי:
ומיהו היכא שהכותים עושין הגזירה להנאת עצמן בין בצנעא בין בפרהסיא, כל שהן משאר עבירות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, לא אמרינן יהרג ואל יעבור. והכי איתא בירושלמי במסכת שביעית: בראשונה היתה המלכות אונסת. הורה ר' ינאי שהיו חורשין חרישה ראשונה חד מומר אעבר בשמיטתה חמתן רמיין קובעתא. פירוש: ראה אותן אוספין תבואתן ועושין אותן כובעות כלומר גדישין. אמר להון הא סטו מאן שרא לכון מכדי כמאן שרא לכון מדמי כובעתא, פירוש: אמר להם הסטאה זו שאתם סטים מן המצות מי התיר לכם להיות חורשין וזורעין ולהטיל כובעות הללו. והקשו שם אמר ר' יעקב בר זבדי קושיאתא קומי ר' אבהו לא כן אמר ר' זירא נמנו וגמרו בעלית בית נתזא על כל התורה כולה מנין שאם אמר הכותי לישראל לעבור על כל המצות שיעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וכו' הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו. ופריקו: אימר לא איתכוין מגזירתן לא איתכוון אלא למיגבי ארנונין. כלומר: שלא היה הדבר להעביר אלא להנאת עצמן לגבות הארנוניה שאין רצון המלכים להוביר השדות, וזה היה גזרה על הכל ולא עשו אותה שעה גזרה מפני שלא היה להעביר וזאת ראיה ברורה.
הר"ן הוכיח מהירושלמי שהתירה לחרוש את השדות בשביעית היות והמלכות דרשה תשלום מיסים גם בשנת השמיטה. ההיתר התבסס על הקביעה שכל עוד שהמלכות מתכוונת להנאת עצמה, אין לאסור על אדם מישראל לקיים את גזירתה. לכאורה מוכח מכאן שלא כשיטת הראב"ד שהובאה ברשב"א בכתובות שבשעת גזירה אסור לעבור על איסור בפרהסיא גם אם הגוי מתכוון להנאת עצמו.
גם כאן הסביר מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל (מובא בספר מעמק אברהם עמ' נה') שישנה מחלוקת ראשונים לגבי שעת השמד. הנימוקי יוסף כתב:
דלא מקרי גזירה אלא כשהגזירה מיוחדת באומה אחד בלבד. אבל אחשוורוש לא על ישראל בלבד גזר, אלא על כל מדינות מלכותו.
הוי אומר: שעת הגזירה שאסור לאדם מישראל לעבור בפרהסיא היא רק כאשר הגזירה מיוחדת לעם ישראל. ממילא, המקרה בירושלמי בו הגויים גבו מיסים לאורך כל השנים מכל העמים והדתות, לא נחשב לשעת גזירה ולא ניתן להקשות ממנו על הראב"ד, כשם שגם אסתר לא נחשבה לשעת השמד על ישראל, הואיל וגזירתו של אחשוורוש כללה את כל העמים. לעומתו סובר הר"ן שהוכיח את הדין מהירושלמי שגזירה שחלה על כל העמים נחשבת לשעת השמד כלפי היהודים וממילא גם אצל אסתר היה נחשב הדבר לשעת השמד.
בספר רינת יצחק חקר בהיתר של קרקע עולם: האם חוסר המעשה הופך מקל את העבירה וממילא נחשב המעשה כמו שאר העבירות שדינם יעבור ואל יהרג, או שחוסר המעשה רק הופך את מעשה העבירה לשקול: מעשה העבירה מול פיקוח נפש, ולכן עדיף לנהוג בשב ואל תעשה. אם אומרים כצד השני שזה בגלל שיש כאן שב ואל תעשה, לכאורה יהיה מותר לאדם להחמיר על עצמו משו שמעשה העבירה נשאר בחומרתו, ואם כן מותר לאדם להחמיר על עצמו ולא לעבור אלא ליהרג.
בהמשך דבריו רצה לתלות את שתי הדעות המובאות בשיטה מקובצת (כתובות ג,ב) האם קרקע עולם שייך גם אם עצם ההליכה לגוי הייתה שלא בכפיה ורק מעשה הבעילה היה בכפיה, או שקרקע עולם שייך רק במקרה שגם עצם הלקיחה לבית הגוי נעשה בכפיה. אם אומרים כצד הראשון של החקירה שקרקע עולם מקל את עצם האיסור ומשווה אותו לחומרת שאר האיסורים, הרי שגם אם ההליכה נעשית ללא כפיה, עדיין יש את ההיתר של קרקע עולם. אולם, אם קרקע עולם רק משווה את חומרת האיסור לחומרה של פיקוח נפש, אזי אם האישה הולכת אל הגוי ללא כפיה, הדבר אסור, היות ויש כאן מעשה ממש.
פיקוח נפש דוחה את כל התורה בגלל שכתוב "וחי בהם" וגם בגלל שכאשר יש מעשה שהוא אנוס לעשות, אונס רחמנא פטריה. לאדם אסור להחמיר על עצמו משום שמעשה באונס לא נחשב למעשה של ממש. בפרק ד' כאשר אסתר לא הלכה באונס, היא לכאורה הייתה יכולה להחמיר על עצמה משום שהמעשה לא היה נחשב של אונס וממילא אין כאן הפטור של חוסר מעשה, ולכן מרדכי היה צריך לצוות עליה שלא תתיר לעצמה להיהרג ולא לעבור.
[1] רוב המאמר הזה מבוסס על שיעור שנתן מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בהיכל ישיבת מרכז הרב. עד כמה שזכור לי שמעתי את הדברים מפי מו"ר עצמו, וגם אם לא כן שמעתי את הדברים בישיבה. אולם, על מנת לדייק בדברים, השתמשתי בספר מעמק אברהם של הגר"א שוורץ שליט"א, בו הביא משיעוריו של מו"ר. תירוץ שיטת הראב"ד המובא בסוף איננו זכור לי כלל והוא מבוסס על ורק על רשימות השיעור של הרב שוורץ.
[2] גם בסוגיא בכתובות יש התייחסות של רבינו תם לנושא, אבל לא מובאת שיטת ריב"ם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
פרקים ח-ט | העובדה שתולים את המן על העץ זה אמירה מלכותית מאוד ברורה שהמלך בעד היהודים. אבל מרדכי ואסתר רוצים...
מתוך סדרת השיעורים:
מגילת אסתר