הקדמה

אחד הפסוקים המפורסמים ביותר במגילת אסתר הוא: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (ח, טז). פסוק זה הוא כל כך חביב, עד שנהגו האשכנזים שהוא יאמר לא רק על ידי בעל הקריאה, אלא גם על ידי כל הקהל (הגהת הרמ"א סימן תר"ץ סט"ז), וכן נהגו כל הקהילות לאומרו בכל מוצאי שבת בהבדלה.

הגמרא במסכת מגילה (דף טז ע"ב) דורשת פסוק זה כך:

"אורה - זו תורה, וכן הוא אומר: 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו, כג).

שמחה - זה יום טוב, וכן הוא אומר: 'ושמחת בחגך' (דברים טז, יד).

ששון - זו  מילה, וכן הוא אומר: 'שש אנכי על אמרתך' (תהלים קיט, קסב).

ויקר - אלו תפילין, וכן הוא אומר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כח, י), ותניא: רבי  אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".

יש לשאול על גמרא זו מספר שאלות:

1. מדוע בכלל דרשה הגמרא פסוק זה, ולא הסבירה אותו כפשוטו?
2. הלימוד "אורה זו תורה", על סמך הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור" מובן, וכן הלימוד "שמחה זה יום טוב", על סמך הפסוק "ושמחת בחגך", מובן גם כן, אך כיצד למדו מהמלים "שש אנכי על אמרתך" שששון זו מילה? היכן נזכרה המילה בפסוק זה?
3. כמו כן לא מובן כיצד למדו מהמלים "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" ודרשת רבי אליעזר הגדול שאלו תפילין שבראש, שהמלה "יקר" משמעותה תפילין?
4. מדוע לפי דרשת הגמרא לא כתוב במגילה בפירוש: "ליהודים היתה תורה ויום טוב ומילה ותפילין"?
5. וכי עד תליית המן וכתיבת הספרים החדשים, היהודים לא קיימו מצוות אלו?

א. מדוע לא פירשה הגמרא את הפסוק כפשוטו?

על השאלה הראשונה מדוע בכלל דרשה הגמרא פסוק זה ולא הסבירה אותו כפשוטו ענה המהרש"א שחז"ל דרשו את הפסוק מפני שבמכת החושך שהיתה במצרים כתוב: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", ומדוע כאן כתוב "ליהודים היתה אורה"? לרמז על התורה שהיא נקראת בלשון נקבה. ומתוך שדרשנו מלה זו, דרשנו גם את שאר המלים (עיין בבא מציעא פו ע"ב גבי "רך וטוב" ומהר"ם שיף גיטין ז ע"א ד"ה "קינה").

ב. כיצד למדו מהמלים "שש אנכי על אמרתך" שששון זו מילה?

1. הסבר רש"י

על השאלה השניה כיצד למדו מהמלים "שש אנכי על אמרתך" שששון זו מילה, כתב רש"י: "אמרתך - זו מילה שניתנה במאמר, ולא בדיבור: 'ויאמר אלקים אל אברהם: ואתה את בריתי תשמור' (בראשית יז, ט), ומצינו שדוד שמח עליה, שנאמר: 'למנצח על השמינית' (תהלים ו, א) כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצוות, כיון שנזכר במילה שמח".

כוונת רש"י בתחילת דבריו היא שברוב המצוות נאמר בתחילתן: "וידבר ד' אל משה לאמר", ואילו כאן נאמר: "ויאמר", ויש ביניהם הבדל, כמו שכתב רש"י בפרשת בהעלותך (במדבר יב, א): "אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר: 'דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות' (בראשית מב, ל), ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר: 'ויאמר אל נא אחי תרעו' (בראשית יט, ז), 'ויאמר שמעו נא דברי' (במדבר יב, ו), כל נא לשון בקשה".

2. קושיית ה"בן איש חי" ותירוצו

על דברי רש"י הקשה ה"בן איש חי" בספרו "בניהו": "הא איכא כמה מצוות שניתנו באמירה, ולא נקיט בהו דיבור, כמצוות הקטורת (שמות ל, לד), ומצוות קרבן הפסח, וקידוש החדש (שמות יב, א)"!

ותירץ: "ונראה לי בס"ד כי ידוע כי כל מצוה שהיא קשה לגוף ראוי לאומרה בלשון דיבור, שהוא קשה, וכל מצוה שאינה קשה לגוף ראוי לאומרה בלשון אמירה, שהיא רכה, וכמו שאמרו רז"ל: 'דבור קשה, אמירה רכה', ועל כן מצוות הנ"ל בדין הוא שיהיו נאמרים בלשון אמירה, דאינם קשים לגוף, אבל מילה, שקשה לגוף, ראוי שתהיה בלשון דיבור, שהוא קשה, ונמצא שינה בה הכתוב לומר אותה בלשון אמירה, ולכן דריש 'אמרתך' על מילה דאית בה חידוש, ששינה בה למיכתב אותה בלשון אמירה, אף על פי שראויה להיכתב בלשון דיבור, והרי זה חידוש". [ועיין עוד במה שהסביר בחידושי ר' אליהו גוטמכר שם].

3. הסבר רש"י במסכת שבת

במסכת שבת (דף קל ע"א) הוסיף רש"י: "שש אנכי על אמרתך - אמירה יחידה, שקדמה לשאר אמירות, היא מילה, שישראל עושים וששים עליה, דכל שאר המצוות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית אינם כשהוא בבית המרחץ, אבל זו מעידה עליהם לעולם".

כוונת רש"י בתחילת דבריו היא שזו המצווה הראשונה שנצטווה עליה אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, והיא נאמרה בלשון אמירה. והשמחה הגדולה שבה היא כיון שהיא טבועה בבשרנו, ומעידה עלינו בכל שעה.

4. הסבר המהרש"א במסכת שבת

המהרש"א (שם) הוסיף שכמו מי שמוצא שלל רב, בלי לטרוח בו, שמח מאד, כך המילה נמצאת באדם מהיום השמיני לחייו, מבלי שהוא יצטרך לטרוח בה. מה שאין כן שאר המצוות, שהאדם צריך לטרוח בהן.

ג. כיצד למדו מהמלה "יקר" שהכוונה לתפילין

על השאלה השלישית כיצד למדו מהמלה "יקר" שהכוונה לתפילין הסביר המהרש"א (במסכת מגילה) שחז"ל דרשו כך מפני שפירוש המלה "יקר" היא כבוד, והכבוד הגדול ביותר הוא למי ששם ד' נקרא עליו.

ד. מדוע דרשת הגמרא לא כתובה בפירוש במגילה

על השאלה הרביעית מדוע לפי דרשת הגמרא לא כתוב במגילה בפירוש: "ליהודים היתה תורה ויום טוב ומילה ותפילין", יש לומר בפשטות שודאי חז"ל לא באו להוציא מהפשט, ולומר שלא היתה ליהודים אורה ושמחה וששון ויקר אלא רק תורה ויום טוב ומילה ותפילין, אלא חז"ל באו להוסיף על הפשט, ולומר שמלבד שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, היתה להם גם תורה ויום טוב ומילה ותפילין.

אבל ה"שפת אמת" (לפורים תרמ"ח) כתב משמעות נוספת לדרשת חז"ל: "שזה היה עצמו הגאולה והישועה, שהרגישו בני ישראל זאת בנפשותם כי התורה היא האורה, והמילה ששון, כי בודאי אותו הדור שזכו לנסים בכח התשובה בודאי נתעלו נפשותם, ובאו לאמונת התורה, ונתמלאו אורה בכח התורה, וששון בכח המילה וכו'. וזה עצמו מה שדרשו חז"ל: 'הדר קבלוה בימי אחשורוש' (שבת פח ע"א), ופירש רש"י: 'מאהבת הנס', שמקודם היה בבחינת אמונה, כמו שאמרו: 'כפה עליהם הר כגיגית', ועתה הבינו בעצמם חיבת התורה והמצוות".

דברי ה"שפת אמת" הקצרים הורחבו בדברי רבותינו שבדורנו. הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל במאמרו "הארת הפורים" בבטאון "מעייני הישועה" (גליון שמ"א פרשת ויקרא, ח' באדר ב' תשס"ח) כתב: "גם קודם לכן למדו תורה, אבל לא למדו בשמחה ובחשק. בקרירות - 'אשר קרך', בלי קביעות, בדרך מקרה. התורה הזאת לא האירה את פניהם כמו למשה רבינו ולרב יהודה עצמו שהיה מאיר פנים מחמת לימודו (נדרים מט ע"א). היתה 'תורה', אבל לא 'אורה'. שמרו מצוות יום טוב, אבל לא בשמחה".

מרן הרב שפירא זצ"ל כתב: "לפני קבלת התורה בפורים לא הופיעה שלמות התורה, ולאחר קבלת התורה מחדש בפורים הופיעה שלמותה של התורה, ונתבטלה ה'מודעא רבה לאורייתא' (שבת פח ע"א). כך יש לבאר את דברי הגמרא במסכת מגילה (דף טז ע"ב): 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'. אמר רב יהודה: 'אורה' - זו תורה, וכן הוא אומר: 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו, כג). שכן אף קודם לנס הפורים היתה אמנם תורה, אבל מאחר ולימודם היה 'בעצלתים', לא היה אצלם בחינת 'אור של תורה', ורק לאחר שבני ישראל זכו לקבלת התורה שבעל פה מרצון, הופיע אצלם 'אור של תורה'".

ה. וכי עד עכשיו לא קיימו היהודים מצוות אלו?

על השאלה החמישית, וכי עד עכשיו לא קיימו היהודים מצוות אלו, כתב רש"י: "שעל כל אלה גזר".

על מה שכתב רש"י שהמן גזר על מצוות אלו שאלו המפרשים: מדוע גזר המן דווקא על מצוות אלו?

נאמרו על כך מספר הסברים, ומכל אחד מהם ניתן ללמוד על החשיבות המיוחדת שיש במצוות הללו.

ו. מדוע גזר המן דווקא על מצוות אלו?

1. מצוות אלו מבטאות את הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה

מפרשים רבים כתבו שהמן גזר דווקא על מצוות אלו כיון שהן מבטאות את הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה, והמן קינא במעלת עם ישראל, ולא היה מוכן לקבל את מעלתם.

כיצד דווקא מצוות אלו מבטאות את הקשר המיוחד בין ישראל לאבינו שבשמים?

א. התורה נקראת "עדות" (שמות כה, טז ברש"י), ולימוד התורה הוא עדות על מעלת עם ישראל שהקב"ה נתן לנו את התורה.

ב. מצוות המילה והתפילין והשבת, ובכללה ימים טובים, הן המצוות היחידות שנקראות "אות", והן מהוות עדות על הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה.

היכן נקראו מצוות אלו בשם אות?

על המילה נאמר: "והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, יא).

על התפילין נאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט וכעין זה גם ביג, טז ובדברים ו, ח  ויא, יח).

על השבת נאמר בפרשת כי תשא: "כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם, לדעת כי אני ד' מקדשכם" (לא, יג). (המהרש"א, הראנ"ח בדרשותיו פרשת אמור, הובאו דבריו ב"אספת זקנים" למסכת מגילה שם, הגר"א בביאורו למגילת אסתר שם, הובאו דבריו בתוספת הסבר ב"ענף יוסף" ב"עין יעקב" שם, ועוד).

2. מצוות אלו נעשות בשמחה    

יש שכתבו שהמן גזר דווקא על מצוות אלו מפני שמצוות אלו נעשות בשמחה, והמן לא רצה שבני ישראל ישמחו.

היכן מצאנו שמצוות אלו נעשות בשמחה?

א. על התורה נאמר "פקודי ד' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), והיא משמחת כל מי שעוסק בה.

ב. שמחת החג פשוטה.

ג. גם המילה נעשית בשמחה, כידוע, וכפי שלמדו מהפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב".

ד. גם מצוות התפלין משמחת את מי שמקיים אותה, כמו שמסופר בגמרא במסכת ברכות (דף ל ע"ב, ראש פרק חמישי) על אביי שהיה שמח שמחה גדולה, והוא הסביר שהסיבה היא שהוא מניח תפילין (הראנ"ח בדרשותיו פרשת אמור, הובאו דבריו ב"אספת זקנים" למסכת מגילה שם, וכן ב"אספת זקנים" למסכת ברכות שם).

אמנם יש לציין שרש"י ותלמידי רבנו יונה בברכות פירשו אחרת את הסיפור באביי, ולפיהם צריך להסביר אחרת, ואכן יש שכתבו שרק שלוש המצוות הקודמות משמחות, ואילו על מצוות תפילין גזר המן בגלל סיבה אחרת, שתתבאר בסמוך ("ענף יוסף" ב"עין יעקב" שם).

3. במצוות אלו יש את הסגולה לנצח את אויבי ישראל

יש שכתבו שהמן גזר על ארבע המצוות הללו מפני שבכולן יש את הסגולה לנצח את אויבי ישראל:

א. על התפילין למדנו שנאמר עליהן: "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך".

ב. על לימוד התורה אמרו חז"ל במסכת מכות (דף י ע"א): "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים - מי גרם לרגלינו שעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה". וכן אמרו חז"ל במקומות נוספים שבזכות לימוד התורה ישראל מנצחים במלחמותיהם (עיין במכילתא סוף פרשת בשלח סד"ה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" בענין המלחמה בעמלק! ותנדא"ר ספ"י ו"העמק דבר" בראשית יב, יז).

ג. על המילה נאמר במדרש רבה (בראשית צח, יג) ששמשון התפלל שבזכות המילה יצליח להפיל את הבית על הפלשתים.

ד. על יום טוב אמרו במסכת פסחים (ה ע"א) שבזכות שלושה דברים שנקראו ראשון - שביתת יום טוב ראשון של פסח, ושביתת יום טוב ראשון של סוכות, ונטילת ארבעת המינים ביום ראשון של סוכות, יזכו ישראל לשלושה דברים שנקראו ראשון:

להכרית זרעו של עשו, שכתוב עליו: 'ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער' (בראשית כה, כה),

ולבנין בית המקדש, שכתוב עליו: 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו' (ירמיהו יז, יב),

ולשמו של משיח, שכתוב עליו: 'ראשון לציון הנה הנם' (ישעיהו מא, כז).

והמן, שהיה עבד בבית מרדכי, ידע על הסגולה שבמצוות אלו, ולכן גזר דווקא עליהן, כדי שבני ישראל לא יצליחו לנצחו ("טעמא דקרא" לגר"ח קנייבסקי על מגילת אסתר שם).

מה הקשר בין שלוש המצוות של פסח וסוכות לבין הכרתת זרעו של עשו, בנין בית המקדש ושמו של משיח?

הסביר המהרש"א שם: "הענין מבואר כי טעם השביתה בפסח, שנאמר בו 'הראשון', כי בו נגאלו ישראל מן המשעבדים אותם, והקב"ה היה דן אותם בכל מיני מכות, והטביעם בים, ובזכות שביתה זו יגאלו גם בעתיד מעשו, שנקרא 'הראשון', המשעבד אותנו, והקב"ה ידין אותו ויכרית זרעו, וכדאמרינן בפ"ק דראש השנה (יא ע"א): 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל', והוא טעם השבתת שאור בפסח, כי שאור שבעיסה הוא יצר הרע, הוא כוחו של סמאל שרו של עשו, שיכרת בזמן הגאולה.

וטעם השביתה בחג הסוכות שנאמר בו 'הראשון', בהוציאנו ד' ממצרים פרש סוכת שלומו עלינו, כמו שכתוב: 'כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כג, מג), בזכות זה יזכו לגאולה בבנין בית המקדש להשרות שכינתו עלינו, כטעם: 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון' (תהלים עו, ג).

וטעם מצות לולב שנאמר בו 'הראשון', על שם השמחה, כמו שכתוב: 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עבֹת וערבי נחל, ושמחתם לפני ד' אלקיכם' (ויקרא כג, מ), יזכו לשמחה לעתיד, בבוא המשיח שנקרא ראשון.

ודקדק לומר: 'לשמו של משיח' ששמו מנחם, שהוא ינחמנו וישמחנו, כמו שכתוב: 'שמחנו כימות עניתנו' (תהלים צ, טו), וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן".

כבר בימי מרדכי ואסתר ד' הפיר את עצת המן, והמן נפל, וישראל קיימו את המצוות הללו וזכו לנצח את עמלק ולבנות את בית המקדש השני. אבל בזמן מרדכי ואסתר לא זכינו למחות את זכר עמלק מתחת השמים, ולא זכינו לביאת המשיח, ואנו מקוים שבדורנו נזכה בקרוב, בזכות המצוות הללו ומצוות נוספות, לנצח את כל אויבינו, ואת כל העמלקים הגלויים והנסתרים, ולביאת משיח צדקנו ולבנין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.