הקדמה
נאמר בפרקנו:
כ. "וישכם יחזקיהו המלך, ויאסף את שָׂרֵי העיר, ויעל בית ד'.
כא. ויביאו פרים שבעה, ואילים שבעה, וכבשים שבעה, וצפירי עזים שבעה לחטאת, על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה, ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ד'.
כב. וישחטו הבקר, ויקבלו הכהנים את הדם ויזרקו המזבחה, וישחטו האלים, ויזרקו הדם המזבחה, וישחטו הכבשים, ויזרקו הדם המזבחה.
כג. ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל, ויסמכו ידיהם עליהם.
כד. וישחטום הכהנים, ויחטאו את דמם המזבחה, לכפר על כל ישראל, כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת.
כה. ויעמֵד את הלְוִיִם בית ד' במצלתים בנבלים ובכנֹרות, במצות דויד וגד חֹזֶה המלך ונתן הנביא, כי ביד ד' המצוה ביד נביאיו.
כו. ויעמדו הלְוִיִם בכלי דויד, והכהנים בחצצרות.
כז. ויאמר חזקיהו להעלות העֹלה לְהַמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ד' והחצצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל.
כח. וכל הקהל משתחוים, והשיר משורר, והחצצרות מַחְצְרים, הכל עד לִכְלוֹת הָעֹלָה.
כט. וּכְכַלוֹת להעלות, כרעו המלך וכל הנמצאים אתו וישתחוו.
ל. ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללְוִיִם להלל לד' בדברי דויד ואסף החֹזֶה, ויהללו עד לשמחה ויקדו וישתחוו.
לא. ויען יחזקיהו ויאמר: עתה מלאתם ידכם לד', גֹשׁו והביאו זבחים ותודות לבית ד'. ויביאו הקהל זבחים ותודות, וכל נדיב לב עֹלות.
לב. ויהי מספר העֹלה אשר הביאו הקהל, בקר שבעים, אילים מאה, כבשים מאתים, לעלה לד' כל אלה.
לג. והקדשים בקר שש מאות, וצאן שלשת אלפים.
לד. רק הכהנים היו למעט, ולא יכלו להפשיט את כל העֹלות, ויחזקום אחיהם הלְוִיִם עד כְּלוֹת המלאכה, ועד יתקדשו הכהנים, כי הלְוִיִם ישרי לבב להתקדש מהכהנים.
לה. וגם עֹלה לרב בחלבי השלמים ובנסכים לעֹלה, ותכון עבודת בית ד'.
לו. וישמח יחזקיהו וכל העם על הַהֵכין האלקים לעם, כי בפתאם היה הדבר".
יש להתבונן במשמעות כל הקרבנות שהקריבו בפרקנו.
א. האם כל הקרבנות הנזכרים בפסוק כ"א היו חטאות, או רק הצפירים?
נאמר בפסוק כ"א: "ויביאו פרים שבעה, ואילים שבעה, וכבשים שבעה, וצפירי עזים שבעה לחטאת, על הממלכה ועל המקדש ועל יהודה, ויאמר לבני אהרן הכהנים להעלות על מזבח ד'".
יש לברר: האם כל הקרבנות הנזכרים בפסוק כ"א היו חטאות, או רק הצפירים?
התשובה ניתנת בשלושת הפסוקים הבאים.
כך נאמר בהם:
כב. "וישחטו הבקר, ויקבלו הכהנים את הדם, ויזרקו המזבחה, וישחטו האלים, ויזרקו הדם המזבחה, וישחטו הכבשים, ויזרקו הדם המזבחה.
כג. ויגישו את שעירי החטאת לפני המלך והקהל, ויסמכו ידיהם עליהם.
כד. וישחטום הכהנים, ויחטאו את דמם המזבחה, לכפר על כל ישראל, כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת".
בפסוק כ"ב כתוב: "הבקר", "האלים", "הכבשים", ולא כתוב בהם: "חטאת", ואילו בפסוק כ"ב כתוב: "ויגישו את שעירי החטאת". נמצאנו למדים שרק השעירים, שהם הצפירים, הנזכרים בפסוק כ"א היו חטאת.
נוסף על כך בפסוק כ"ב כתוב שלש פעמים: "ויזרקו [הדם] המזבחה", גם ביחס לבקר, גם ביחס לאלים, גם ביחס לכבשים, ואילו בפסוק כ"ד כתוב: "ויחטאו את דמם המזבחה", ביחס לשעירים, למדנו שרק השעירים היו חטאת, שבהם נאמרה לשון חיטוי, ואילו שאר הקרבנות לא היו חטאות, שבהם נאמרה לשון זריקה.
אלו קרבנות הם היו? עולות!
דבר זה מתפרש בסוף פסוק כ"ד, שם נאמר: "כי לכל ישראל אמר המלך העולה והחטאת".
וכן מפורש גם בפסוקים כ"ז-כ"ח: "ויאמר חזקיהו להעלות העֹלה לְהַמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ד' והחצצרות, ועל ידי כלי דויד מלך ישראל. וכל הקהל משתחוים, והשיר משורר, והחצצרות מַחְצְרים, הכל עד לִכְלוֹת הָעֹלָה".
ב. מדוע הביאו שבעה פרים, שבעה אילים, שבעה כבשים, ושבעה שעירים?
אחרי שלמדנו שהפרים, האילים, והכבשים היו עולות, לא כל כך קשה מדוע הביאו אותם, שכן עולות יכולות לבוא גם בנדבה, אבל על השעירים, שהיו לחטאת, יש לשאול: הרי חטאת אינה באה בנדבה, וכיצד יכלו להביא אותה?
כתב רש"י בפסוק כ"א: "וצפירי עזים וגומר - הוראת שעה היתה".
כלומר: אכן לפי שורת הדין אי אפשר היה להביא חטאת, אבל היתה זו הוראת שעה.
עוד הוסיף רש"י בפסוק כ"ד: "לכפר על כל ישראל - שחטאו בעבודת כוכבים. כן אמר המלך: תהי העולה והחטאת עבור כל ישראל.
בפרשת שלח לך (במדבר טו, כד) כתיב: 'ועשו כל העדה פר' וגו', וכתיב (ויקרא ד, יד): 'והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת', וכאן כתיב: 'ויביאו פרים ואילים וצפירי עזים שבעה'! אלא הוראת שעה היתה"!
כלומר: הקרבנות היו לכפר על עבודת כוכבים.
אבל בפרשת שלח לך נאמר שעל עבודת כוכבים מביאים רק פר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת, ובפרשת ויקרא נאמר שעל העלם דבר שלא בעבודת כוכבים מביאים רק פר אחד לחטאת, ומדוע כאן הביאו שבעה פרים, שבעה אילים, שבעה וכבשים, ושבעה שעירים?
אלא על כרחנו שהיתה זו הוראת שעה.
אבל עולה מדברי רש"י שפר אחד ושעיר אחד היו כדין, ורק שאר הקרבנות היו בהוראת שעה.
רש"י לא הסביר מדוע הביאו דווקא שבעה קרבנות מכל מין ומין.
ג. מדוע הביאו דווקא שבעה פרים, שבעה אילים, שבעה כבשים, ושבעה שעירים?
כתב המלבי"ם: "ויביאו פרים - הוא כעין חטאת ועולה שמביאים על העלם דבר של עבודה זרה, כמו שכתוב בפרשת שלח, שמביאים פר לעולה ושעיר לחטאת. וכבר גלו ראובן וגד וחצי מנשה, וזבולון ונפתלי, וחשב גלות חצי מנשה כאלו נבטל השבט, ונשארו שבעה שבטים, וסבירא ליה דמה דפסקינן שגוררים אחריהם יתר השבטים, הוא דווקא אם ישנם בארץ ישראל, ועל כן לא הביא רק שבעה פרים... והאילים והכבשים היו נדבה".
כלומר: הגמרא אומרת שאם רוב השבטים חטאו אזי צריכים גם השבטים שלא חטאו להביא קרבן. וכאן, כיון שגלו שלושת השבטים שבעבר הירדן ושני השבטים שבצפון הגליל, נשארו רק שבעה שבטים בארץ ישראל, ושאר השבטים שלא היו בארץ ישראל לא היו צריכים להביא קרבנות, ולכן הביאו דווקא שבעה פרים ושבעה שעירים. והאילים והכבשים היו נדבה, שכן עולה יכולה לבוא בנדבה!
עוד כתב המלבי"ם בפסוק כ"ב: "וישחטו הבקר - אף שדם חטאת קודם לדם עולה, בהעלם דבר הדין הוא דעולה קודם לחטאת, ואגב הקדים גם האילים שהיו נדבה לבד".
כלומר: בדרך כלל שחיטת החטאת קודמת לשחיטת העולה, כיון שדם החטאת ניתן בארבע מתנות על ארבע קרנות, ואילו דם העולה נזרק בשתי מתנות שהן ארבע, ומדוע כאן הקדימו את זריקת דם העולה לנתינת דם החטאת?
אלא שכך היא ההלכה בקרבן העלם דבר של ציבור בעבודה זרה: דם פר העולה קודם לדם שעיר החטאת.
כך כתב רש"י בפרשת שלח לך על הפסוק "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעֹלה לריח ניחח לד', ומנחתו ונסכו כמשפט, ושעיר עזים אחד לחטת" (טו, כד): "לחטת - חסר אלף, שאינו כשאר חטאות, שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת לעולה, שנאמר: 'ואת השני יעשה עולה' (ויקרא ה, י), וזו עולה קודמת לחטאת".
אם כן לפי מה שכתוב בפרקנו שהקריבו קודם את דם העולה, ואחר כך את דם החטאת, עולה גם כן שהקרבנות היו לכפר על עבודה זרה.
אלא שיש לשאול: הכפרה בקרבנות על עבודה זרה היא דווקא בשוגג, כמו שכתוב שם בפסוק כ"ב: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ד' אל משה". ואילו בזמן אחז, אביו של חזקיהו, עבדו עבודה זרה במזיד!
על כך ענה המלבי"ם: "וחשב עוונם כשגגת הוראת הסנהדרין, שהיו עם אחז בעצה אחת אחר שלא מיחו בידו". כלומר: אמנם לא היתה כאן הוראה מפורשת של הסנהדרין להתיר לעבוד עבודה זרה, אבל במה שלא מחו באחז נחשב להם כאילו הורו בשוגג שמותר לעבוד עבודה זרה.
ד. מה משמעות הקרבנות הנזכרים בפסוקים ל"א-ל"ה?
בפסוקים ל"א-ל"ה מופיעים עוד קרבנות רבים של זבחים, כלומר: שלמים, וכן תודות ועולות.
יש לשאול: מדוע הקריבו אותם?
יש לענות על כך על פי מה שכתב ה"מצודת דוד" בפסוק ל"א: "מלאתם ידכם - התחלת הדבר וחנוכו נקרא 'מלוי ידים', כמו: 'ומלאת יד אהרן' (שמות כט, ט) ורצונו לומר: והנה עד עתה חדלתם מעבודת המקום ברוך הוא, ועתה התחלתם לעבדו".
כעין זה כתב גם המלבי"ם בפסוק כ"ה: "ויעמד - היה זה אצלם כעין חינוך, כי כבר היתה העבודה בטלה ימים רבים, ועל כן העמיד הכהנים בחצוצרות, כמו בעת חינוך שלמה ובית שני, ועל זה אמר: 'מלאתם ידכם לד'', שהחינוך קרוי 'מילוי יד'".
כלומר: כיון שבזמן אחז לא עבדו במקדש, היתה עכשיו כעין חנוכת המזבח, וכתב הרמב"ן בפרשת נשא לגבי חנוכת המזבח (במדבר ז, יג): "חנכו הנשיאים את המזבח בכל המינין הקרבים עליו, על כן הביאו מנחה וקטורת ועולה וחטאת ושלמים. והקטורת והחטאת הוראת שעה, שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד, כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם.
והנה ד' הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה (בפסוק יא) 'נשיא אחד ליום יקריבו', ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב: 'ויחנכו את בית האלקים המלך וכל העם' (דהי"ב ז, ה). וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב: 'ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלקא' וגו' (עזרא ו, טז). וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מג, כו-כז): 'שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו, ומלאו ידיו, ויכלו את הימים, והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם', והיא חנכה למזבח במלואים".
אמנם בפרקנו לא הביאו קטורת, אבל רצו לחנך את המזבח בעולה וחטאת ושלמים ותודה.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש השלישי ובחנוכתו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
