הקדמה
נאמר בפרקנו שמיכיהו נבא לאחאב:
יח. "ויאמר: לכן שמעו דבר ד': ראיתי את ד' יושב על כסאו, וכל צבא השמים עֹמדים על ימינו ושמאלו.
יט. ויאמר ד': מי יפתה את אחאב מלך ישראל ויעל ויפל ברמות גלעד? ויאמר זה אמר ככה וזה אמר ככה.
כ. ויצא הרוח ויעמֹד לפני ד', ויאמר: אני אפתנו. ויאמר ד' אליו: במה.
כא. ויאמר: אצא, והייתי לרוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר: תפתה וגם תוכל. צא ועשה כן.
כב. ועתה הנה נתן ד' רוח שקר בפי נביאיך אלה, וד' דבר עליך רעה".
יש לשאול: מי היא אותה רוח שרצתה להכשיל את אחאב ולשקרו, כדי שיפול במלחמה ברמות גלעד?
א. הסבר רש"י על פי הפשט
כתב רש"י בפסוק כ': "ויצא הרוח - פתרון: 'ויצא המלאך', שהרי אומר לעיל: 'וכל צבא השמים' וגו', ועתה יצא אחד מן המלאכים, ויאמר: אני אפתנו, כדאמר: 'עושה מלאכיו רוחות' (תהלים קד, ד). ולפיכך קדם ואמר לעיל: 'וכל צבא השמים עומדים', שאל תתמה כשתאמר 'ויצא הרוח' מי הוא ומהיכן יצא. וכשאמר: 'וכל צבא השמים עומדים' כדי להודיע מהיכן יצא - משאר הרוחות העומדים עליו".
לפי רש"י הרוח היא אחד המלאכים, שכולם נקראו רוחות.
ב. הסבר רש"י על פי חז"ל
עוד כתב רש"י: "ורבותינו פירשו: זהו רוחו של נבות".
וכן כתב ה"מצודת דוד": הרוח - אמרו רז"ל: רוחו של נבות היזרעאלי".
1. מדוע הסבירו חז"ל שהרוח היא רוחו של נבות?
יש לשאול: מדוע הסבירו חז"ל שהרוח היא רוחו של נבות?
כתב על כך רש"י במסכת סנהדרין (דף קב עמוד ב): "רוחו של נבות - שלפי שהוא הרג נבות היה רוחו מחזר לפתותו ולהפילו".
כלומר: כיון שאחאב הרג את נבות - חיפש נבות בעולם העליון עצות כיצד לנקום באחאב ולהרגו.
עוד הוסיף המהרש"א (בסנהדרין דף פט עמוד א): "רוחו של נבות כו' - מדכתיב: 'הרוח' בה"א הידיעה, דריש ליה אותו שנעשה רוח על ידי אחאב, שהרגו ונטל נשמתו ורוחו".
כלומר: כיון שכתוב: "ויצא הרוח", הידוע, אמרו חז"ל שהכוונה לרוחו של נבות, שאחאב הרגו, ועשאו רק רוח, ולא אדם חי בתוך גוף.
2. הלימוד הגדול שלמד הרמב"ם מענין זה
הרמב"ם למד מסיפור זה של רוחו של נבות שפיתתה את אחאב לימוד גדול, עד כמה חמור עוון הרציחה.
כך כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק ד הלכות ח-ט): "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה, ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי. ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין. אלא אם נתחייב מיתה - ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה - פוטרין אותו. שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין. שנאמר: 'אדם עשוק בדם נפש' וגו'. צא ולמד מאחאב, עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו: 'רק לא היה כאחאב', וכשנסדרו עוונותיו וזכויותיו לפני אלקי הרוחות לא נמצא עוון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו, אלא דמי נבות, שנאמר: 'ותצא הרוח ותעמוד לפני ד'' - זו רוח נבות. ונאמר לה: 'תפתה וגם תוכל'. והרי הוא הרשע לא הרג בידו, אלא סיבב, קל וחומר להורג בידו".
למדנו מפרשה זו כיצד האיש הרע, שרצח את חברו, נופל בסופו של דבר, ולפעמים הדבר נעשה על ידי ההשתדלות בשמים של אותו אדם שנרצח!
יהי רצון שניזהר מכל העבירות הכתובות בתורה, ובמיוחד מהעבירה החמורה של שפיכות דמים, וכן מכל הדברים הדומים לה, כגון מלבין פני חברו ברבים, ונזכה לעשות רק טוב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
