ימי יאשיהו

יאשיהו עשה את הטוב בעיני ה', והיה כאור זורח בתוך תקופה ארוכה שהיתה ברובה תקופה של חטא. לפני יאשיהו מלכו מנשה ואמון שהנהיגו בעם רף חדש של חטאים. גם המלכים שמלכו אחריו עשו בדרך כלל את הרע בעיני ה': יהואחז, יהויקים יהויכין ולבסוף צדקיהו שבימיו נחרב בית המקדש. כשם שבימי יאשיהו התחולל מהפך לטובה בתחום עבודת ה', גם מבחינת המצב המדיני של ממלכת יהודה, ימי יאשיהו היו ימי הגודל האחרונים עד החורבן.

שנים רבות קודם הולדת יאשיהו כבר יעד נביא ה' שיקום ביהודה מלך שזה יהיה שמו, והוא ינהיג בעם מהלך של תשובה אשר יכלול אפילו את ממלכת ישראל. כך הודיע הנביא: "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ" (מלכים א, יג ב). על בסיס נבואה זו נמנה יאשיהו בפרקי דר' אליעזר (לב) בין ששת האנשים היחידים לאורך כל ההיסטוריה ששמם התגלה עוד לפני שנולדו. חזון קדום זה על יאשיהו נאמר מיד עם התפלגות ישראל לשתי ממלכות, ובו נודע כי ליאשיהו יהיה פוטנציאל להשיב בחזרה את כל ישראל אל תחת שלטון שושלת בית דוד. יעוד גדול זה הוא העומד ברקע לכל מפעליו.

ואכן, כבר מראשית מלוכתו יאשיהו ביצע תפנית חריפה לטובה ביחס למלכים שקדמו לו. הוא החל למלוך בהיותו בן שמונה שנים, ובגיל צעיר זה הוביל את יהודה לעשות את הטוב בעיני ה': "וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו..." (דברי הימים ב לד, ג). בפרקי דר' אליעזר (יז) עמדו חז"ל על זכות גדולה זו: "וכי נער בן שמונה שנים מהו דעתו? אלא מאס את האלילים ושבר את המצבות וכרת את האשרים, והיתה זכותו מבקעת לפני כיסא הכבוד".

מאוחר יותר יאשיהו עלה קומה בדרישת ה', והחל לטהר את ישראל ולהסיר את האלילים מן הארץ: "...וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת" (שם).

גם מבחינת שלימות העם חלה בימי יאשיהו התקדמות גדולה: בימיו נשלח ירמיהו הנביא להשיב את עשרת השבטים שגלו בימי חזקיהו. כך נוצרה בתקופה זו הזדמנות שיאשיהו יהפוך ל'מלך המשיח', והוא יביא את הגאולה השלמה, אחר החמצתה בימי חזקיהו.

מהלך התשובה הגיע לשיאו בשנה השמונה עשרה למלכותו, כאשר יאשיהו יזם מבצע נרחב של תיקונים במקדש. הוא פעל להשיב את בית ה' לגדולתו, לאחר הפגיעות שחלו בו בימי אבותיו.

השנה השמונה עשרה ליאשיהו היא משמעותית ביותר בדברי ימי ישראל. מלבד מציאת ספר התורה, היתה זו השנה שממנה החל מנין היובל האחרון שבו בית המקדש עמד על תילו (כדברי רש"י ורד"ק יחזקאל א, א). את היובל הזה ישראל לא זכו ישראל לסיים בעוד הבית בנוי, ויחזקאל בפתיחת ספרו מונה את השנים לשנה זו.

הידיעה על החורבן הקרב

למרות המהלך המפליא של תיקון והתעלות, יאשיהו לא הצליח לעצור את תהליך הנסיגה הארוך של ממלכת יהודה. בימיו התחוור בהדרגה כי החטאים המצטברים הכריעו את הכף, וממלכת יהודה צועדת אל החורבן.

דוקא בשיא מהלך התשובה, חלה נקודת מפנה שגילתה עד כמה קשה מצבה של ממלכת יהודה: במהלך עבודות המקדש מצאו הכהנים ספר תורה אשר היה פתוח בתיאור קללות התורה על חטאי ישראל. מציאת ספר זה היותה רמז משמים על הרעה העתידה לבוא על יהודה מחמת חטאיה. עם מציאת הספר, יאשיהו פנה אל חולדה הנביאה ושאל אותה על פשר המאורע, והיא אכן הודיעה שהחורבן כבר נגזר בשמים. אולם היא גם מסרה שהחורבן לא יתרחש בימי יאשיהו מחמת צדקתו (שם, כד-כח): "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יוֹשְׁבָיו אֵת כָּל הָאָלוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי... וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה... תֹאמְרוּ אֵלָיו... יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים... הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה...".

בעקבות מאורעות אלה, יאשיהו העצים את מהלך התשובה בקומה נוספת. הוא כרת ברית עם העם כולו על עבודת ה', והסיר את כל התועבות מישראל (שם, לא-לג): "וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחֲרֵי ה' וְלִשְׁמוֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְעֵדְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה. וַיַּעֲמֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בִירוּשָׁלִַם וּבִנְיָמִן וַיַּעֲשׂוּ יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כִּבְרִית אֱלֹהִים אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. וַיָּסַר יֹאשִׁיָּהוּ אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֵד אֵת כָּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם כָּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם".

אם כן, יאשיהו חולל מהלך עצום וחסר תקדים של תשובה ביהודה. אך בסופו של דבר מהלך זה לא הצליח לשנות את רוע הגזירה. כאשר נמצא הספר וחולדה הנביאה הודיעה על הפורענות המיועדת, יאשיהו הבין שהגלות הפכה להיות עובדה מוגמרת, ולכן הוא גנז את ארון הברית (יומא נב, ב). יחד עם הארון נגנזו גם שמן המשחה, צנצנת המן, עכברי הזהב ששילחו הפלשתים בימי שמואל, ומטה אהרון שפרח (הגמרא ביומא שם), כלומר רגעי הגדולה ההיסטוריים שהיו הגנוזים בעצמים פלאיים אלה, הפסיקו לפעם באופן גלוי בישראל. הפעולה הכואבת של גניזת הארון מובילה אותנו למבט רחב יותר, שיבהיר מדוע תשובת יאשיהו לא הצליחה בסופו של דבר לשנות את רוע הגזירה.

חטאי הדור במקביל לתשובת יאשיהו

מהלכי התשובה והגאולה של יאשיהו לא צלחו בסופו של דבר, משום שהחטאים היכו שורש בישראל לא רק בקרב המלכים שלפניו ואחריו, אלא גם אצל המוני העם מאז ועד ימיו. תשובת יאשיהו ששינתה את האווירה הכללית בממלכת יהודה, לא הצליחה לחדור אל עומק לבבות האנשים הפרטיים ולשנות את דרכיהם.

במלכים ב (כג, כה-כז) נאמר על יאשיהו: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ. אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם". לאור תשובתו העמוקה של יאשיהו והשבתו את יהודה וישראל למוטב, עולה השאלה מדוע לא קיבל ה' את תשובתו ולא ביטל את גזירת החורבן שנגזרה בימי מנשה? וכי יש דבר העומד בפני התשובה?!

במסכת תענית (כב, א) הענין מתבהר: נאמר שם שהיה פער בין תשובת המלך ובין המצב המוסרי האמיתי של בני העם: יאשיהו שב בתשובה גדולה ולכן הוא היה בטוח שזכות הדור כה גדולה עד שראויים הם שתתקיים בהם ברכת התורה "וחרב לא תעבור בארצכם". אך הוא לא ידע ש"דורו אינו דומה יפה" כלשון הגמרא שם, כלומר בני דורו ממשיכים בחטאיהם בסתר, ולכן הדור אינו זכאי בעיני הקב"ה. במדרש ילקוט שמעוני (מלכים א, רא) מצטייר הפער בין המלך והעם בחריפותו: "[יאשיהו] מאס את האלילים ושבר את המצבות וכרת את האשרים והיתה זכותו מבקעת לפני כסא הכבוד. ובשביל הרעה שהיו ישראל עושים בסתר נאסף הצדיק [=מת יאשיהו]". אף שהעם כולו השתתף במהלך התשובה של יאשיהו, היתה זאת תשובה חיצונית, ובאמת, בסתר ליבם ומעשיהם, המשיכו בני העם לאחוז בדרך החטא. ומן הגמרא הנ"ל ניכר כיצד חטאי העם היו כה נסתרים עד שהמלך יאשיהו סבר שהדור במדרגה גבוהה מאד; וכדברי המלבי"ם (מלכים ב כג, כו): "וגם בימי יאשיה הגם שהעם עשו תשובה בשנה זו, שבו לעשות עבירות בסתר כמו שנאמר בירמיה (ג, ו-ט): 'ויאמר ה' אלי בימי יאשיה המלך וכו', ולא יראה בוגדה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ', ופירשתי שם שעשו בחונף טוב בנגליהם [=למראית עין הם עשו את הטוב] ורעה בסתרם ובמצפוניהם, ולכן נחתם גזר דינם להסיר גם את יהודה. וגזר דין זה נחתם כבר בימי מנשה... ולא נקרע על ידי התשובה שעשו עתה".

נבואות התוכחה של ירמיהו על חטאי הדור

בשנה השלוש עשרה ליאשיהו, שנה לאחר התעצמות תהליכי התשובה, החל ירמיהו להתנבא על ישראל ולהוכיחם. דוקא כשנראה היה שישנה התקדמות גדולה ומתחיל מהלך חיובי של התעלות, ירמיהו החל להוכיח את העם על חטאיהם בחריפות גדולה. הוא חשף את העיוותים המוסריים שנשארו בהיחבא תוך כדי התהליך הלאומי המבורך. במהלך תשובת יאשיהו ירמיהו פעל בשתי דרכים בו זמנית: מצד אחד הוא היה פעיל בהחזרת ישראל לגדולתם על ידי החזרת עשרת השבטים; אך במקביל הוא הוכיח את ישראל בחריפות על כך שאינם מתקנים באמת את החטאים שהצטברו בימי המלכים הקודמים. המלבי"ם (מלכים ב כג, כה) מסביר שירמיהו פעל להשיב את עשרת השבטים מתוך ידיעה שהעת היא עת של תיקון, ואם יזכו ישראל ויעשו תשובה אמיתית תהיה זו הגאולה השלמה. על פי מבט זה, תוכחתו של ירמיהו לעם מובנת באור חדש: דוקא משום שידע מה הן הטובות הגדולות שמזומנות לבוא אם ישובו ישראל אל ה' באמת, הוא הוכיחם בחריפות רבה ומתוך כאב גדול כאשר התברר כי תשובתם היא תשובה של רמיה.

בסופו של דבר אורו של יאשיהו לא הצליח לגבור על החושך הגדול של פשעי ישראל. הציפיה הגדולה של ירמיהו לבנין במקום חורבן ולגאולה תחת גלות, מבהירים את הקינה הגדולה שהוא חיבר על יאשיהו כשבסופו של דבר הוא מת ולא זכה לממש את התקוות הגדולות.

אם כן, חטאי המלכים הקודמים ואיתם חטאי דורו של יאשיהו גרמו שגזירת החורבן נחתמה בימיו. אמנם כפי שראינו לעיל, חולדה הנביאה הודיעה בשם ה' שמחמת צדקתו, לא יגיע החורבן בימיו, ואכן ימיו היו באופן יחסי ימי טובה ושלום ליהודה. היתה זו תקופת תפר בין שתי מעצמות שהיוו איום קבוע על ישראל: ממלכת אשור האדירה כבר התפוררה, ובבל עדיין לא התנשאה להיות אימפריה גדולה. אולם השבר הגדול הגיע כבר בסוף ימיו, במאורע בו מת: יאשיהו נפל בידי אויב, וזו היתה תחילתה של הידרדרות קשה וכואבת עד להתגשמות החורבן במלואו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.