אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה (משלי כז, ד).

החמה היא כעס שעוד לא יוצא לפועל, הוא מתאסף ונשמר. האף הוא הביטוי החיצוני של הכעס, כעס שיוצא לפועל בעונש.

כשרוצים לטפל בכובד האבן, בעבירות במזיד, לא ניתן להעניש סתם את החוטא. הרי עיקר הבעיה בחטא שלו היא שהוא לא מוכן לקבל עליו את רצון הבורא. ואם נעניש אותו, הוא עדיין לא מוכן לקבל עליו את רצון הבורא, אלא שהוא עושה אותו כי מכריחים אותו. ולכן צריך להאריך לו אף, לתת לו זמן לתקן, ולתת לו את האפשרות לבחור לקבל עליו את רצון הבורא. אלא שאם לאורך זמן הוא לא יקבל עליו את רצון הבורא, אז החמה שנאספה עליו תתבטא באכזריות עד שישמד. כי אין לו תקנה אחרת: או שיבחר לקבל עליו מרצון, או שלא יהיה.

כשרוצים לטפל בנטל החול, בעברות בשוגג, צריך לנער את האדם עד שיבין שחטא. שלא ימשיך את מהלך החיים הרגיל בלי לשים לב שהוא לא יודע מה מותר ומה אסור. ולכן האף מתבטא בפועל, מגיעים עליו שטף של צרות ומכות, עד שהוא יאלץ לחשוב ולבדוק את דרכיו, ללמוד, ולהבין שהוא טועה.

אבל המצב עם האויל מסובך יותר: האויל לקח את האמת עצמה כבת ערובה. הוא למעשה טוען שאי אפשר לדעת בעולם הזה מה האמת, ואי אפשר לתת לטענה הזו להמשיך להתגלגל. לכן יש כאן קנאה לאמת, ששבויה אצל האויל.

היחיד שיכול להודות שבאמת יש אמת אחת ברורה, הוא האויל, ולכן צריך שיגיע לזה מרצון חופשי, ועונש של שטף אף לא יוכל לעשות את העבודה. מצד שני אי אפשר להשמיד את האויל באכזריות החמה, אם הוא לא מודה לאורך זמן, כי אנחנו צריכים את ההודאה שלו בענין האמת.

ולכן על האויל יבואו שניהם: מצד אחד צריך שיתבטא הכעס בפועל באף שיבהיר לו שהוא טועה, ולא יאפשר לו סתם כך להמשיך בדרכו; ומצד שני האף לא יפסיק אם האויל רק ישנה את דרכיו באופן טכני, אלא ימשך עד שהאויל יבין ויודה מעצמו שיש אמת. כלומר יש לנו שילוב בין אורך הרוח של החמה, לבין המכות של האף.

לא יהיה לנו כאן אכזריות, כי אנחנו צריכים את האויל חי, ולא יהיה לנו כאן שטף של מכות, כי הדרך ארוכה.

השילוב הזה נצרך כדי להגיע למצב שבו אין מי שיעמוד בו, והאויל הזה, יהיה מי שיהיה, יגיע בסוף למסקנה הנכונה, וגם אם יקח לו הרבה זמן, הקנאה תמשיך לייסר אותו עד שיבין.

הנמשל הוא המשך הנמשל שעבר, וכפי שרומז כאן רש"י, מדבר על העונש לעם ישראל:  

הטיפול בעבודה זרה להכעיס לא יכול להיות בעונשים רגילים, כי אז ישראל ממשיכים שלא להאמין בה', ולרצות לעבוד אלילים, אלא שהם נאלצים לחזור למראית עין אל ה'. ואכן השיטה הזו לא הצליחה בימי השופטים. שינוי אמיתי יהיה רק כשישראל יבחרו מרצון לחזור אל ה'. לכן הטיפול הוא על ידי נתינת זמן לתהליכים פנימיים שיובילו את ישראל לעזוב את העבודה זרה מרצונם. אמנם בנתיים נצברת עליהם חמה, ואם הם לא שבים אל ה' היא מתבטאת באכזריות כביכול. וכך היה אצל עשרת השבטים שעבדו עבודה זרה להכעיס, ה' לא העניש אותם הרבה אלא נתן להם זמן לתהליכי תיקון פנימיים, ולבסוף, כשלא תיקנו את דרכיהם, גלו ולא חזרו עד היום.

הטיפול ביצר הרע רגיל, לתאבון, הוא על ידי אף. העונשים שמגיעים בפועל, בשטף, זה אחר זה, מאזנים את היצר הרע. היצר הרע עצמו רוצה להשתחרר מהכאב, ולכן הוא עצמו רוצה להפסיק לחטוא. וכך היה בממלכת יהודה, שכשחטאו הביא עליהם הקב"ה מיד עמים אחרים שיפגעו בהם וצרות נוספות, עד שחזרו בתשובה.

אבל בשילוב שיצרו ישראל, שעבדו עבודה זרה כדי להתיר חטאים יום-יומיים פשוטים, צריך טיפול מסובך. כאן יש קנאה לשם ה' שנקרא על ישראל. ישראל הם עם ה', ולכן אין ברירה אלא שיכירו בו כאלוקיהם, חייבים שהם ירצו לעשות רצונו.

אי אפשר להשמיד את ישראל באכזריות, הם נושאים את שם ה' בעולם. אי אפשר מצד שני סתם לחכות שיקבלו עליהם מרצון, כי היצר הרע היום-יומי ממשיך כל הזמן להפעיל עליהם לחץ לעבוד עבודה זרה. הקנאה תתבטא באף, בעונשים שיעוררו את ישראל לחשוב איפה טעו, ויאזנו את היצר הרע, אבל הם יקבלו את כל הזמן הנדרש לשינוי פנימי עמוק, עד שמרצון חופשי ירצו לעבוד את ה' ולעשות את רצונו.

ולכן ישראל יוצאים לגלות. שם הם יהיו אלפי שנים עד שהשינוי יהיה עמוק ואמיתי, ומצד שני הם יסבלו שם כל הזמן כדי שלא ירגישו לרגע בנוח. הם צריכים להרגיש כל הזמן את הכאב, כדי להתקדם ולעבוד על הרצון. מי יעמוד לפני הקנאה הזו? מי שיבטח בה' באמת וידבק בו הוא מי שישאר יהודי נאמן בסוף אלפי שנות גלות. ואלו התכונות שמקבל עם ישראל כולו בגלות, עד שיהיה ראוי לשאת את שם ה' בעולם.  

אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.