מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ (משלי כ, כ).

יש שתי דרכים להסתכל על החיים: האם החיים הם מה שעשית ויצרת - האם יש לך משימה, או שהחיים הם החוויה, מה שקורה ברגע זה.

אם החיים הם יצירה אם הם מה שנשאר אחרי האדם, חשוב מאוד להבין מה צריך לעשות. חשוב לדעת מה המשימה, וחשוב להגיע לתוצאות נכונות. אם החיים הם יצירה, הדבר החשוב ביותר שאפשר ליצור הוא חיים, ולכן יש לנו כבוד גדול להורים שלנו שאנחנו חלק מהיצירה שלהם בעולם. כמובן גם אנחנו נלד ילדים, כדי להשאיר אחרינו חותם משמעותי בעולם.

אם החיים הם חוויה, אין משמעות לתוצאות, רק להנאה של הרגע. אין משימות או דברים שצריך לעשות, רק מה שמתחשק לאדם לעשות. ממילא אם אדם ילד ילדים זה לא כדי לעשות דבר משמעותי בעולם, אלא כי במקרה התחשק לו להיות הורה. וממילא כך הוא יתיחס גם אל הוריו. לא מענין אותו שכל הטוב שיש לו בא בזכותם, הם חוו את החוויה שלהם, והוא חווה את החוויה שלו. ממילא הוא מקל מאוד בכבודם, הוא לא רואה צורך להכיר להם טובה, עד כדי שהוא עלול גם לקלל אותם.

האדם נמשל לנר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם", ומעשיו הטובים נמשלים לנר "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", האדם מאיר בעולם על ידי מעשיו הטובים.

אם החיים הם משימה ויצירה, מה שמכוון את האדם זה איזה אור הוא משאיר אחריו. גם כשנרו ידעך, הוא ישאיר אחריו אור רב ככל האפשר. הוא ישאיר אחריו מעשים שימשיכו להאיר גם בלעדיו, ואת ילדיו שימשיכו להאיר בזכותו.

אבל אם החיים הם חוויה, אין משמעות לאור שלא נכנס לתוך האישון של האדם הזה עצמו. לא אכפת לו כמה אור נשאר אחריו לאנשים אחרים, רק מה שמאיר במקרה לו, רק האור שהוא חווה. ולכן כשנרו ידעך, יחשך האישון שלו ולא תהיה מבחינתו משמעות עוד לאור בכלל.

ועל כן מי שהגיע למצב שהוא מקלל את אביו ואמו שהביאו אותו לעולם, גם לא רואה משמעות בהשארת אור אחריו מעבר למה שנכנס לאישון שלו.

הנמשל הוא המצוות ומשימות לאומיות:

אבינו, הקב"ה, נתן לנו תורה, עם משימות מפורטות שמלמדות אותנו איך להשאיר אחרינו אור בעולם. אימנו, כנסת ישראל, צריכה שנעשה בשבילה משימות בעלות חשיבות לאומית, אור שישאר בעולם יחד איתה.

מי שמבין שהחיים בעולם הזה הם מילוי משימה, ולא התענגות וחוויות, מכבד את אביו ואת אמו. הוא עושה את המשימות שהוא לומד מהם, ומחפש איך להשאיר אחריו בעולם אור. ממילא הוא זוכה לחיי העולם הבא, כשנשמתו ממשיכה להאיר בעולם.

מי שרואה בחיים חוויה ותענוג, עלול להקל בדרישות של אביו ואמו, עלול לעזוב את המצוות ואת המשימות הלאומיות הנדרשות ממנו, ולחפש רק את הנאת עצמו. רק את האור הנכנס לתוך האישון שלו. עד כדי שעלול ממש לקלל אותם חלילה, ולהתרחק מהם.

אדם כזה נר נשמתו ידעך כשהאישון שלו יחשיך. לא ישאר ממנו אור בעולם, וממילא גם יחסר לו האור לחיי העולם הבא, לאור באור החיים.

[עיון נוסף והרחבה: שמות כ, יב: ריקאנטי, כלי יקר; גמרא ברכות לה:].

מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.