בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ: פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יז – יח).

כמו שאמרנו בפסוקים הקודמים, הצדיק צריך לפעמים שהרשע ייסר אותו, כדי לתקן; ואחר כך צריך להפיל את הרשע, כדי שיהיה ברור שה' לא נותן לרשעים להצליח מול הצדיקים.

כאשר מגיע השלב שבו הצדיק מתחיל להנצל מהרשע שייסר אותו; הרשע סיים את תפקידו, הצדיק הבין ולמד מה שהיה צריך ללמוד, והרשע מתחיל להכשל וליפול בדרכו לאבדון; השאלה היא מה מבין הצדיק?

אם הצדיק מבין שהוא היה צריך לתקן את עצמו, ולכן הביא לו ה' ייסורים, אז הוא ישמח בתיקון שעבר. אבל אם הצדיק חושב שהוא היה צדיק מושלם תמיד, ושהוא באמת לא היה אמור לעבור ייסורים. אלא שהרשע במקרה הצליח, אז הוא ישמח בנפילת אויבו. הוא יגדיר את הרשע כאויב אישי שלו, לא כאויב ה', וישמח שה' סוף סוף מציל אותו, כמו שהיה צריך לעשות מזמן. הצדיק חשב שהוא המרכז והוא העיקר, ורק חיכה שה' יציל אותו כבר. ולכן כבר כשהרשע רק מתחיל להכשל, כבר ישמח הצדיק בליבו, מהגילוי הזה, כי ברור לו שה' חייב להציל אותו. וממילא אם הרשע התחיל ליפול ימשיך כמובן עד לנפילה הסופית שלו.

במקרה כזה הגאווה של הצדיק היא הדבר הראשון שצריך לתקן. כשרואה ה' את גאוות הצדיק, רע בעיניו, כי לא זו המטרה. ולכן למרות שחשוב שהרשע יכשל ויפול אחרי שייסר את הצדיק, חשוב יותר שהצדיק ידע שלא הוא המטרה, אלא התיקון שה' הוביל אותו אליו. ולכן ישיב ה' אפו מעל הרשע ויתן לו עוד קיום והמשכיות, למרות שכבר סיים את תפקידו, כדי שהצדיק ידע שלא למענו עושה ה' כי אם למען שם ה'.

הנמשל הוא לימוד בחברותא:

כשאדם רואה שהחברותא שלו נכשל בלימוד, ומכניס את היצר הרע לסברות שלו, הוא רואה שהוא בתהליך שהסברנו בפסוקים הקודמים של "שבע יפול צדיק וקם". ולכן הוא לא צריך לשמוח כשהחברותא - האויב ובר הפלוגתא שלו, נופל, ולא לגיל כשהסברות שלו מתחילות להכשל. זה מה שצריך להיות, זה תהליך נכון וטבעי. החברותא אמור להכשל, ולראות שהסברות שאמר היו עקומות, ולנקות כך את היצר הרע והדמיונות שלו. אבל אם האדם שמח בנפילת החברותא שלו, אם במקום שהדיון יהיה מחלוקת לשם שמים, ובירור האמת מהשקר, האדם הופך את הדיון ל'מי יותר צודק', ולגאווה; יראה ה' ורע בעיניו. לא זו מטרת הלימוד. המטרה אינה שאחד יוכל להתפאר שהוא יותר חכם ויותר צודק, או מכוון יותר לאמיתה של תורה. המטרה היא ששני הצדדים ילמדו ויבררו את האמת.

הגאוה היא היצר הכי בעייתי בלימוד, היא הופכת אותו לשלא לשמה, ולכן קודם כל ה' יטפל ביצר הגאווה. ולכן ישיב מעליו אפו, ויאפשר לו להמשיך להחזיק בדעות המוטעות שלו, ולהמשיך לחלוק ולהתווכח. ולמרות שיש כאן הפסד, כי בנתיים הדעות של החברותא לא מתבררות, יותר חשוב לטפל ביצר הגאווה. ולגרום למחלוקת שתמשך, עד שהצדדים יוותרו על גאוותם, וינסו באמת לשבת ולהבין את אמיתה של תורה. ורק אז אפשר יהיה לשוב ולהפיל את הסברות המוטעות.

ולכן מצוי כל כך שכשלומדים הופכים את הלימוד לתחרות וגאווה, גם החברותא לא מוותר וממשיך להתווכח גם כשדעותיו מוטעות לגמרי.

[הרחבה ועיון נוסף: תנא דבי אליהו רבה פרשה יח 'הרי הוא אומר', בעל שם טוב שמות פרשת שמות טו, אלשיך משלי כד יח].

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ: פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.