לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע: לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ: בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה (משלי יח, א – ג).

מצד השכל, אדם צריך לחיות בחברה, לעזור לה ולהעזר בה. יש הרבה דברים שאדם לא יכול לעשות לבד, וכשאנשים מתאגדים יחד הם יכולים לעשות. חלק מגנים על האחרים, חלק מכינים אוכל, חלק בונים דרכים. כשאדם חלק מחברה, הוא יודע שטובתו קשורה לטובת החברה, ולכן הוא לא פועל רק בשביל עצמו, אלא גם בשביל אחרים.

אבל מצד התאוה, אדם יעדיף להיות נפרד מאחרים. אדם מרגיש רק את התאוה של עצמו, ואין לו שום ענין בתאוות של חבירו. התאווה, בניגוד לשכל, לא חושבת לטווח רחוק. יש לה את היום, כאן ועכשיו. ולכן התאווה לא תסכים שהאדם ילך להגן על אחרים, גם אם בעתיד בזכות זה הוא יהיה מוגן. היא לא תסכים שהאדם יעבוד בשביל החברה וישפר אותה, גם אם בגלל זה בעתיד, לו עצמו תהיה חברה טובה יותר.

ולכן למרות שיש כאן תושיה: חכמה ועצה עמוקה, שכל אדם יעזור לכלל, ולו עצמו יהיה  טוב יותר; מי שהמגמה שלו היא תאווה, יבקש להיות נפרד משאר בני אדם, ויתגלע, יחפש ויגלה מריבה בינו לבין התושיה הזו. כיון שהחכמה הזו מפריעה לו לתאוותיו, הוא יחפש איך לריב איתה, יחפש איך להציג אותה כלא נכונה, כדי  להפטר מהצורך לעזור לאחרים על חשבון התאוות שלו.

האדם שמחפש תאוות, הופך לכסיל. למרות שהוא מבין שהחכמה אומרת אחרת, הוא בוחר בתאוות. אבל איך הוא יראה את פניו בחברה? מה הוא יענה לאנשים שמסתכלים עליו בעין עקומה, בגלל שהוא לא שותף לנטל, בגלל שלא אכפת לו מהם? בשביל זה הוא משתמש בתבונה. הוא ממציא תיאוריות שלמות שמסבירות למה בעצם הוא צודק. הוא יסביר למשל שחופש הוא ערך עליון, שאדם יכול לבחור את ההגדרה העצמית שלו כרצונו, שהפרט הוא העיקר ולא הכלל, ושאין אמת אחת. מכאן הוא יוכל להגיע בכמה צעדים לוגיים, למצב בו התאוות שלו נחשבות מוסריות והגיוניות. ולאחר שירגיל את החברה שסביבו לרעיונות האלו, ולמשמעויות שלהן, הוא יוכל לעשות את התאוות שלו כרצונו, בגלוי, ובלי צורך להתבייש מהחברה שסביבו.

אבל הכסיל אינו חפץ כלל בתבונה הזו עצמה, לא הרעיונות ולא התיאוריות מעניינות אותו, הוא יודע שהן שקר שהוא המציא בשביל התאוות שלו. מה שמעניין אותו זה התגלות ליבו, היכולת לגלות בפומבי את הרצונות והחשקים שלו, בלי צורך להתבייש.

ולכן, אחרי שהסביבה כבר התרגלה למעשים שלו, ולתוצאות של התיאוריות, הוא יכול להמשיך הלאה, לזנוח את התיאוריות ולא להיות כפוף גם אליהן. הוא כבר לא מנסה להתאים כל מעשה שלו לרעיונות שהוא דוגל בהם, כי הציבור כבר התרגל שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, וממילא למה לו לטרוח ולהגביל את עצמו לרעיונות מסויימים, כשהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. ולכן הכסיל שלנו כבר לא רק כסיל, אלא רשע ממש.

הפתרון למצב הזה מגיע כשהרשע בא למקום חדש, שבו לא מכירים אותו, את הרעיונות שלו, ואת מה שכבר מקובל באזור שלו שמותר לעשות.

אז, כשבא הרשע, בא גם בוז. הוא הרי לא הרגיל את הסביבה החדשה לרעיונות שלו, הוא עצמו כבר לא כל כך זוכר אותם. הוא גם לא הרגיל אותם בהדרגה להתיר יותר ויותר. הוא בא אליהם בבת אחת עם הרעיונות המשונים שלו, ועם ההרגלים הלא מוסריים שלו. הוא מגיע כבר ללא התבונה, ולכן הסביבה החדשה בזה לו, על חוסר ההגיון שיש במעשים שלו. אבל לא רק בוז יש כאן, הרי כיון שהוא מחפש את תאוותיו, ומבקש להיות נפרד, הוא לא מועיל לחברה שסביבו. הוא מנסה לקחת אבל לא לתת. ולכן הסביבה החדשה מבינה מהר מאוד שהוא לא מועיל לה, ואין לה צורך בו, ורואה בו קלון. כלומר הוא קל לעומת השאר, הוא לא מי שצריך להתחשב בו, ולא מי שצריך לשמור איתו על יחסים טובים. הוא קל, מיותר וחסר ערך ציבורי. ויחד עם הקלון הזה, מגיעה החרפה. אנשים מחרפים בו, הוא הופך להיות סמל לאדם מבוזה. כשאדם רוצה להעליב אדם אחר, הוא משתמש בשמו של אותו רשע כדי לחרף.

ואז, הרשע מתחיל להרגיש את הבעיתיות של הדרך שלו. הוא מרגיש היטב את חוסר הנעימות שבחרפה, הקלון והבוז. הוא רואה שאף אחד לא רואה במעשים שלו דבר הגיוני, ואף אחד לא רוצה לעזור לו, כמו שהוא לא עוזר לאחרים, ומתחיל להבין שהוא מפסיד יותר מאשר מרוויח. מכאן הוא יכול להתחיל להשתנות, לחזור אל התושיה, ולהתקדם לצורת חיים מוסרית יותר.

הנמשל הוא עם ישראל, עבודה זרה והגלות:

לעם ישראל יש מטרה עליונה: לקדם את כל העולם. עם ישראל לא עובד בשביל עצמו, ובטח שלא בשביל התאוות שלו. ולכן יש לו תושיה, יש לו חכמה ועצה עליונה ועמוקה, איך לקדם את כל העולם ולהביא אותו אל מטרתו. יש לו את התורה.

כשאנשי עם ישראל חיפשו את התאוות שלהם, בזמן השופטים ובית ראשון, הם בקשו להיות נפרדים. להפרד מהצורך לעזור לעולם כולו, להפרד מהייעוד שלהם, ולהפרד מהקב"ה. ולכן הם גילו ויצרו מריבה בינם לבין התורה. כל העצות העמוקות שבתורה נדחו על ידם, כדי שלא יפריעו לתאוות. ולכן, ככסילים, הלכו לעבוד עבודה זרה. שהיא הבינה שמאפשרת לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, בשם תיאוריות על עולם שלא המוסר שולט בו, אלא כוחות טבע אנוכיים ורשעים.

אמנם הם לא חפצו באמת בבינה הזו, אלא בהתגלות ליבם, ביכולת להפוך את התאוות שלהם לדבר מותר בציבור. "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא". ולכן, עם הזמן, גם הבינה הזו איבדה את ההגיון שבה. הייחוד של ישראל שנשמר בשלב הראשון בו עבדו עגלים כיצוג לה', התחלף בעבודה זרה ממש. וגם ההגיון הזה נזנח כשבימי יאשיהו האמינו רשמית בה' ועדיין עבדו עבודה זרה בפועל. ועוד יותר מזה, בימי ירמיהו שאומר שגם עבודת ה' ממש כבר לא מנעה עבירות חמורות תחתיה "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה".

התיקון ושינוי המגמה מתחיל ביציאה לגלות. כשעם ישראל מגיע, כ"רשע" ח"ו אל בין האומות, אלו שהוא היה אמור לפעול לתיקונם בתוך כל העולם, בא איתו גם בוז. לכולם ברור ש"ככל העמים בית ישראל", שאין בהם שום ייחוד, ואין גם הסבר הגיוני למעשיהם. וכמובן, כיון שעם ישראל לא דואג כל כך לתיקון העולם, יש לו קלון. הוא לא נחשב מכובד בין האומות, הם לא רואים בו צורך, ועם הקלון הזה באה החרפה. כשהגויים מחרפים, עם ישראל הוא הדוגמא. "וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְרָעָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה בְּכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם".

אז עם ישראל מרגיש היטב שהוא כבר לא בכיוון הנכון. תאוות גדולות במילא אין לו בגלות, והבוז והחרפה מעוררים אותו לחשוב שצריך לחזור אל הייחוד הלאומי שלנו. צריך לחזור אל הייעוד שיש לנו כלפי האנושות כולה. ומשם העם מתחיל לעלות על מסלול חדש, ולחזור אל התושיה הישנה שלו.

[עיון נוסף והרחבה: ספר אורחות צדיקים שער האהבה 'ויש תועלת גדולה', נתיבות עולם נתיב העבודה פרק א 'וזה שאמר הכתוב זבח רשעים', עקידת יצחק בראשית שער יב (פרשת נח) 'לא כן הרשעים', ר' צדוק רסיסי לילה לז].

לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע: לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ: בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.