טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב: עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה (משלי יז, א - ב).

יש בעולם דברים חשובים באמת: עבודת ה', לימוד תורה, משפחה, עזרה לאחרים. כל הדברים האלו צריכים גם בסיס חומרי. אי אפשר לעבוד את ה', או ללמוד תורה, אם אין קמח. אי אפשר לבנות משפחה אם אין בית, אוכל, שכר לימוד. אי אפשר לעזור לאחרים אם אין ממה.

ולכן אדם צריך גם בסיס חומרי יציב. אלא שהחומריות הזו אינה המטרה, היא רק מה שנותן לאדם את היכולת לעסוק באידיאלים שלו בשלווה, בלי שיצטרך כל הזמן לחשוב מאיפה הוא משיג כסף. כשיש לאדם מספיק כסף, הוא יכול לעבוד את ה' בשלווה, ולהיות מרוכז במטרות החשובות שלו, ובהן בלבד.

אלא שלפעמים החומריות הופכת להיות מטרה לעצמה. אדם רוצה להשיג עוד ועוד כסף, הוא רוצה להיות מכובד, הוא רוצה בית  גדול ורכב מפואר. ואז במקום שלווה, במקום שיוכל לעבוד את ה' בשקט, מתחילה מריבה. הוא כבר לא רוצה לעשות את רצון ה', הוא לא רוצה להשקיע את זמנו בעבודת ה' ולימוד תורה, הוא לא רוצה להשקיע את כספו בבנית משפחה ועזרה לאחרים, הוא רוצה את הזמן והכסף לעצמו. הרצון להרוויח כמה שיותר, מוציא אותו גם ממעט השלווה שכבר היתה לו, ושולח אותו לעבוד קשה, לישון מעט, ולא לעשות עם החיים שלו את מה שהוא באמת צריך לעשות איתם.

במקרה כזה, עדיף לוותר על השלווה שיכלה להיות ברכוש, לוותר מרצון על הכסף, ולעבור לחיי עוני. לעבור למינימום החומריות הדרושה כדי לקיים את האידיאלים שבהם מחזיק האדם: למינימום הכסף הדרוש ללימוד תורה, פת במלח ומים במשורה; למינימום הכסף שניתן להחזיק בו משפחה, גם אם בשכירות בדירת חדר וחצי, ולהמשיך להשקיע את כל הזמן בדברים החשובים באמת.

כשאדם לא רודף אחר הכסף יש לו שלווה אמיתית. כמובן עדיפה השלווה כשלאדם יש כל מה שהוא צריך ולכן אינו רודף אחר הכסף, אבל אם אין ברירה, אפשר להסתפק בשלווה מהרדיפה עצמה. גם אם האדם יצטרך לדאוג מאיפה הוא משיג את הלחם של מחר.

בית מלא זבחים הוא דבר מצוין, אבל אם הם הופכים להיות זבחי ריב, לפחות באופן זמני השלווה האמיתית תהיה טמונה דווקא בפת חרבה.

כשאב רואה שאחד מהבנים מביש, שהוא רודף אחר הכסף, שהוא לא מצליח לעסוק בדברים חשובים באמת, יש לו חשש מוצדק מה יהיה כשיחלקו הבנים את הירושה. הבן הזה יקבל בבת אחת הרבה כסף, והחיים שלו יצאו לגמרי מהמסלול. הוא יריב עם האחים שלו על הבית, והמשפחה תתפרק.

מצד שני, לא טוב לנשל את הבן מהירושה. הרי אחר שהוא יתבגר מעט, ויבין מה חשוב באמת בחיים, כדאי שיהיה לו גם כסף, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו בהרחבה, שיוכל לעבוד את ה' מתוך עושר.

ולכן האב לוקח עבד משכיל, שמצד אחד ידע מה נכון לתת לבן בכל רגע נתון, ומתי עוד לא טוב לתת לו כרטיס אשראי ביד; ומצד שני הוא עבד, והנחלה לא באמת שלו. הכסף ישאר מבחינה חוקית בידי הבן, שהוא יהיה גם בעליו של העבד, אבל בפועל העבד יקבל את ההחלטות לגבי הבן.

ולכן למעשה, העבד המשכיל ימשול בבן המביש, ויחלוק את הנחלה בין שאר האחים בשם הבן. לבן לא יהיה רכוש ביד, הוא יקבל מהעבד את הפת החרבה הדרושה לו, ויאלץ לתקן את דרכיו, ולהבין מה חשוב באמת בחיים.

לאחר שיתקן הבן את דרכיו, יוכלו לתת לו לרשת את העבד והנחלה גם יחד, ולחזור להיות עשיר אבל מכוון.

הנמשל, כמו שאומר המדרש, וכמו שמפרש רש"י, הוא חורבן הבית והגלות:

עם ישראל אמור לתקן את העולם, ובשביל זה הוא צריך רכוש. הוא צריך ארץ זבת חלב ודבש, פרי אדמה ופרי בהמה, כוח צבאי, עושר וכבוד. בית המקדש מחבר את החומריות שלנו אל המטרה האמיתית שלה, אל ה'. בית גדול ומפואר, שבו עם ישראל מביא את ראשית פרי האדמה, בכורות צאנו, ואת מיטב הצאן והבקר לזבוח לה'.

אלא שהחומריות מושכת את הלב, ועם ישראל הגיע למצב שבו היא הפכה להיות המטרה. העם לא רצה את החומריות רק כדי שיהיה לו בסיס יציב לתקן את העולם, אלא בשביל עצמה. ולהפך, הוא הפסיק לעבוד את ה', ועבר לעסוק בחומריות בלבד. גם הזבחים בבית המקדש הפכו להיות חלק מהמריבה עם ה'. אנשים הקריבו קרבנות כדי לקבל כפרה מהירה ופשוטה על העבירות שלהם ולהיות יכולים לעבור עבירות בלי חשש, כמתואר בירמיה.

במצב הזה, העדיף ה' להחריב את ירושלים והמקדש, ולהוציא את העם לגלות. כך שיהיה לעם מעט חומריות, רק פת חרבה, רק מה שחייבים בשביל הקיום הבסיסי, בארצות אויביהם; והם יוכלו להתמקד חזרה בעבודת ה'. הם יוכלו להזכר שוב מה המטרה שלהם, ובשביל מה בכלל צריך ארץ ומקדש.

אבל מי ידאג למעט החומריות הזו? ומי ישמור לעם ישראל את הארץ זבת החלב והדבש, עד שיתקן את דרכיו?

כשעם ישראל הפכו להיות בן מביש, העלה ה' את ארבע המלכויות כדי שישלטו בהם. תחת שלטון המלכויות, עם ישראל מקבל את מעט החומריות שהוא צריך: המלך נותן להם הגנה מסוימת, וזכות חכירה בשדות. כך שיוכלו להתקיים בדוחק, אבל בשום אופן לא להיות עשירים וחזקים.

ארבע המלכויות הם עבד, הקב"ה יצר אותם לפי הצורך המדוייק שישראל צריכים בגלות. אבל הם עבד משכיל, הם מבינים בכסף, יש להם כוח צבאי, והם יודעים לשלוט ולנהל את העמים שתחתם. הם ימשלו בישראל, עד שיגיע הזמן שישראל יוכלו לקבל לידם בחזרה את הכוח החומרי, ולהשתמש בו למטרות הנכונות.

גם את הארץ ארבע המלכויות נחלו, והיא נשארת בשליטתם, ולא בשליטת עם אחר. הנחלה נחלקה בין נחלות שאר האומות, ונשארה בשלטון המלכויות, עד שיגיע הזמן ולא יהיה צורך עוד בממשלת העבד, העבד יפול, וירשו בית יעקב את מורשיהם.

אז אפשר להחזיר לעם ישראל את השליטה על הקיום החומרי שלו, על הבטחון והכלכלה של עצמו, ואת הנחלה שלו, שמחכה בפקדון בידי העבד. וכמובן, אז יוכל להבנות שוב בית המקדש, כבית מלא זבחי צדק.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.