מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן (משלי יג, ד).

יש בעולם הזה הרבה תאוות. לא רק תאוות לאוכל טוב, או לשינה. יש גם תאוות רוחניות: רצון להיות משמעותי, רצון לאהוב ולהיות נאהב, תאווה לעשות טוב, ועוד.

היה אפשר לחשוב, שהיצר הרע המשמעותי בעולם הוא היצר להנות. ולהנות כמה שיותר. אלא שאז אדם היה רודף גם אחרי ההנאות הרוחניות, והיה מנסה להספיק להנות גם מהן, שהרי נפשו מתאווה להן.

בפועל, התאווה החזקה ביותר, שבדרך כלל משתלטת על מי שהולך אחרי יצרו, היא העצלות. אדם לא רוצה לטרוח ולהתגבר על עצמו. יותר משאדם רוצה להנות, הוא לא רוצה להצטרך לשלוט בעצמו.

גם בתאוות רגילות פוגשים את הנקודה הזו: לאדם יש פחית קולה. אם הוא היה רוצה להנות ממנה כמה שיותר, הוא היה שם אותה במקפיא לזמן מדוד, כי פחית קרה מאוד, מהנה הרבה יותר. בנתיים הוא לא היה שותה שום דבר אחר, כדי שהצמאון יגבר, ועוד יוצא לריצה קצרה בעליה ובחום. כי הרי לשתות פחית קרה כשחם לך ואתה צמא זה הרבה יותר מהנה.

אבל ברור שאנשים לא עושים את זה. כי לאדם יש כאן ועכשיו פחית ביד, ויותר משהוא רוצה להפיק ממנה את מקסימום ההנאה, הוא לא רוצה להצטרך לעצור את עצמו, ובטח שלא לטרוח, או לסבול עכשיו, כדי להנות יותר אחר כך.

האדם נהיה עצל, ולא רוצה להתגבר על עצמו ולאמץ את כוח הרצון שלו. ולכן נפשו מתאווה לדברים רבים ואין לה את תאוותה, כי הוא לא מוכן לספק תאוות שלא מסתדרות עם העצלות.

לעומת זאת, החרוצים, לא מחפשים להנות כמה שיותר, הם באו לעבוד. אבל כיון שהם מוכנים להתגבר על עצמם, ומוכנים לעבודה קשה, הם גם לא מפסידים בתחום ההנאות, והם מדושנים מכל טוב. יכול להיות שהם נהנים מדברים שונים ממה שנהנה העצל שלא מתגבר על עצמו, אבל גם הם נהנים בחייהם. החרוצים משקיעים את העבודה הדרושה כדי לשלוט בעצמם, כדי להציב מטרות רחוקות ולהשיג אותם, כדי לעבוד על המידות שלהם ולהשתנות, וכדי להתקדם ולהיות משמעותיים.

וממילא נפשם נהנית מכל הטוב שבא יחד עם זה. מתחושת משמעות בחיים, מיחסים טובים עם הסביבה, מזוגיות טובה, מחברי אמת, מלימוד והתקדמות, ממידות טובות ומעשיית טוב לשם הטוב.

וגם מפחית קולה קרה בסופו של מסע ארוך.

הנמשל, כמו שאומרים רש"י והמלבי"ם, הוא העולם הבא:

הנשמה מחפשת הנאות שונות ממה שמחפש הגוף. את הנאות הגוף אנחנו מרגישים היטב כאן בעולם הזה, את הנאות הנשמה פחות. העולם הבא הוא המקום שבו הנשמה תרגיש את הטוב שהיא עשתה בעולם הזה.

נשמתו של האדם מתאווה לעשות טוב, היא מחפשת לקיים את רצון ה', ולקדם את העולם, אלא שהאדם אינו מרגיש את ההנאה הזו באופן מיידי. ולכן השאלה מה מטרתו של האדם בעולם:

מי שמחפש הנאות בעולם הזה, מי שמחפש להשיג כמה שיותר, באופן טבעי לא ישקיע בהנאות העולם הבא, כי היצר השולט הוא העצלות. האדם מעדיף לעסוק במה שיש לו משמעות מיידית לחיים שלו: כסף, כבוד, תארים ופרסום; ומתקשה להשקיע זמן ומאמץ בשביל דברים שיראה את משמעותם רק בעתיד.

ולכן נשמתו מתאווה לעשות טוב, ואין.

אלו שנשמתם מקבלת את ההנאות שלה, אינם מי שמחפש להנות, אבל להנות בעולם הבא. מי שמחפש הנאות ילך אל ההנאות המיידיות. אלו שנשמתם תהנה, הם החרוצים: אלו שבאו לעולם הזה כדי לעבוד. אלו שמוכנים להשקיע זמן ומאמץ במשימות שהקב"ה נותן להם, גם אם לא יהיה להם רווח אישי מהן. הם אמנם עובדים "לשמה", אבל יש להם גם רווח אישי, נפשם תדושן לעולם הבא, ותראה בעולם הבא את המשמעות של הטוב שעשתה בחייה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.