מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ (משלי יח, כ - כא).

כשאדם אוכל יש שלשה צדדים של הנאה: הצד הפשוט והעיקרי הוא שבטנו תהיה מלאה ושבעה, כיון שהרעב מציק לו, ולכן הפרי - התוצאה של מה שנכנס בפי האיש, הוא שבטנו מרגישה שבעה. אמנם גם אם הבטן מלאה, אדם לא מרגיש רגוע אם הוא לא עסק באכילה. אם מאכילים אדם בזונדה ישר לקיבה, או ממלאים את בטנו על ידי בליעת גלולות שמשקיטות את תחושת הרעב, הוא עדיין לא מרגיש שבע מבחינה נפשית. אדם צריך להרגיש שהוא אכל, שלעס ובלע. ולכן רק תבואת שפתיו, מה שבא אל שפתיו יגרום לו עצמו שובע גם מבחינה נפשית, ולא רק לבטנו. הצד השלישי הוא הטעמים שהלשון מרגישה באוכל. אדם יכול ללעוס ולמלא את בטנו, בלי קשר לטעם של האוכל. אבל הטעם מוסיף הנאה מיוחדת לאכילה. המטרה הבסיסית ביותר של הטעמים היא שנדע להבדיל איזה אוכל טוב לנו (הלשון מזהה אותו כטעים לה), ואיזה אוכל מזיק (הלשון מזהה אותו למשל כטעם מר, ובכל אופן לא טעים). ולכן באופן הבסיסי ביותר המוות והחיים נמצאים ביד הלשון. עצם האכילה והשבע אינם מביאים דווקא לחיים, הם יכולים להמית אם אדם אוכל רעל. הלשון היא שאחראית לבחון האם האכילה הזו היא מוות או חיים, ובהתאמה לבחור אם לשבוע על ידי האוכל הזה או לא.

אמנם כיון שלאנשים יש יצרים, וטעמי הלשון מושכים אותם, לפעמים הלשון דווקא עלולה לגרום לאדם לקחת את מה שיביא לו מוות. הטעם המתוק למשל מציין דברים מזינים במיוחד, ולכן הלשון אוהבת אותו. אדם שנמצא בתת תזונה, אם ילך אחר הלשון ויאכל מתוק, היא תביא לו חיים. אבל אדם שחולה בסכרת, אם ילך אחר הלשון ויאכל מתוק עלול להביא עליו מוות.

ולכן אוהביה של הלשון, מי שטעמי הלשון מובילים אותו, יאכל את פריה, יהיה מה שיהיה. אם הלשון שלו מכוונת אותו לחיים, יאכל את פרי החיים, ואם הלשון שלו מכוונת אותו למוות, יאכל, לא עלינו, את פרי המוות.

אלא שמשתמע מכאן שלא חייבים להיות אוהביה של הלשון ולא חייבים לאכול את פריה. ומי שרואה שהלשון מביאה אותו לאכול דברים מזיקים, יכול לוותר על הנאות הלשון, ולאהוב את הבריאות ולא את הלשון. לאכול בריא ונכון לפי מה שהגוף צריך ולא להנזק מאהבת הלשון.

הנמשל הוא לימוד התורה:

הצד הבסיסי ביותר של לימוד התורה הוא כדי לדעת מה לעשות, מה ההלכה. אמנם אם כל המטרה היתה המעשה, אז במקרה שאדם יודע מה לעשות, הוא לא צריך ללמוד תורה כלל. ולכן עשיית המצוות וקיום ההלכה הם הפרי של הלימוד שלמד פי האיש, ומהפרי הזה תשבע בטנו, כלומר צידו החומרי של האדם, כי את המצוות הוא מקיים על ידי צידו החומרי. לפיכך זהו אינו השכר האמיתי לעולם הבא של לימוד התורה, כי התוצאה שלו היא תוצאה חומרית. כמובן שלקיום המצוות עצמן יהיה שכר רוחני גדול לעולם הבא, אבל זה שכר המצווה לא שכר הלימוד. ולכן אם אדם לא למד אלא כבר ידע מה לעשות, אין לו בזה שכר לימוד תורה. השבע הוא שביעת הבטן, אבל נפש האדם עצמה לא כל כך שבעה מלימוד תורה טכני בלבד.

לימוד התורה לא נועד רק כדי שנדע מה לקיים, ללימוד התורה יש ערך רוחני רב מאוד גם אם הוא לא מעשי, או אם אנחנו יודעים כבר במילא מה צריך לעשות. עצם תבואת שפתיו של האדם, עצם ההוצאה מהפה של דברי תורה, הם תבואה שמשביעה אותו עצמו, את נפשו, לעולם הבא.

אמנם לימוד התורה עצמו צריך להיות בכוונה נכונה. הלשון יכולה להפוך את הלימוד בשינוי קטן של המילים לכפירה. יש הלומד לשמה ויש הלומד שלא לשמה, יש הלומד לקנטר ויש הלומד שלא על מנת לקיים. מי שהטעמים שמושכים אותו בלימוד התורה הם הרצון לקיים את דבר ה', הרי שחיים ביד הלשון שלו, והוא יכול לאכול את פריה, והטעמים הטובים שהוא מוצא בלימוד יחזקו אצלו את לימוד התורה. אבל מי שהטעמים שמושכים אותו הם רצון להקים הלכה חדשה, או הנאה אינטלקטואלית בלי לקיים, הלשון שלו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומוות ביד הלשון שלו.

במקרה כזה לא נאמר לו שלא ללמוד, אלא לא להיות מאוהבי הלשון. לא לחפש את הטעם הטוב, אלא ללמוד לפי המסורת ובמטרה לקיים, גם אם זה לא מה שטעים לו.

[עיון נוסף והרחבה: תפארת ישראל פרק סב, נתיב התורה פרק א, ר' צדוק – דובר צדק עמוד נא]. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.