פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לה' מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס (משלי טז, יא).

פלס הוא כלי שמודד אם דבר ישר או לא. כשאנשים המציאו את הפלס, הם המציאו רק את הכלי, אבל לא את היישרות. מה ישר ומה לא, הקב"ה קבע. היישרות מעוגנת בחוקי הטבע, יש לה משמעויות פיזיקליות, פלס הוא בסך הכל דרך למדוד תכונה שה' קבע. ולכן הפלס הוא לה' ולא לבני אדם, בני אדם אינם יכולים לקבוע שזווית אחרת תחשב ישרה.

המאזניים, כשהם עשויות כמשפט, בצורה שהכפות ישרות כשאותו משקל מונח בשני הצדדים, גם כן מודדות חוקי טבע שה' קבע. המאזניים עצמן צריכות להגיע אל הישרות של הפלס, וכן העובדה שלחפצים שונים יש משקלים שניתן למדוד זה מול זה, גם היא תכונה אלוקית. רק הקב"ה יכול לקבוע כמה ישקול כל חפץ, ומול איזה חפץ הוא יהיה שווה. ולכן גם המאזניים אינם לבני אדם. בני אדם לא יוכלו להחליט איזה חפץ ישקול יותר ואיזה פחות, הם רק יוכלו למדוד את המשקל. ולכן גם המאזניים העשויות כמשפט, הם לה', ולא לבני אדם.

אבל האבנים שמניחים על המאזניים כדי לדעת את משקל הסחורה: אבן ששוקלת קילו, או אבן ששוקלת 250 גרם, אינם לה'. אמנם כל האבנים הם מעשהו, הוא ברא את האבנים, והוא עשה אבנים במשקל מתאים, שאותן לקחו ושמו בכיס, כדי שיהיו מזומנות לשקול מולן את הסחורה; אבל הקב"ה לא קבע איזה אבן יוציאו מהכיס. האבנים שיוציאו מהכיס ויניחו על כף המאזניים, תלויות בסחורה שבחר הקונה לשים בכף השניה.

הקב"ה ברא את אפשרויות המדידה, אבל הוא לא בחר בשבילנו מה למדוד.

הנמשל, כמו שאומר המלבי"ם, הוא הצדק שבמעשי ה':

הפסוק הקודם אומר "קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו", כלומר: התנהלות העולם, שבאה מציויו של ה', נראית כמו קסם, כמו גזרת גורל, או מזל עיוור. ה' אומר, וזה קורה, אבל הרבה פעמים לא מובן למה, לא מובן מה מוסרי בזה. בכל זאת נדע ש"במשפט לא ימעל פיו", והכל על פי המשפט, גם אם זה לא מובן לנו.

הפסוק שלנו בא להסביר מה גורם שבני אדם לא תמיד מצליחים לראות את הצדק והמוסר במעשי ה' בעולם, למה נראה להם לפעמים שמה שקורה להם לא מתאים למה שהיה אמור לקרות:

לפעמים אנשים חושבים שהיושר והצדק ניתנים לקביעה על ידם. הם מפתחים תיאוריות, אידיאולוגיות ודתות. הם מחליטים מה יחשב נכון ומה לא, מה יחשב צודק ומה לא, ומה יחשב מוסרי ומה לא. וממילא הם לא מבינים מה הקב"ה רוצה מהם, הם הרי עשו את הטוב והישר. על פי שיטתם כמובן. אבל הפלס הוא לה': רק ה' קובע מה ישר, צודק או מוסרי. ולכן גם את התוצאה צריך לבדוק לפי נקודת המבט האלוקית.

לפעמים אנשים מסכימים שה' קובע מה ישר וטוב. הם מקבלים עליהם את התורה והמצוות. אבל הם לא מסכימים עם התשלום. הם לא מסכימים למשקל שהקב"ה קבע לכל מצווה, או לכל עבירה. נראה להם שהשכר צריך להיות משולם בעולם הזה ולא בעולם הבא, שהעונש צריך להיות בעולם הבא ולא בעולם הזה. נראה להם שהמצוות שהם אוהבים צריכות להחשב בעלות משקל גבוה, והעבירות שקשה להם להמנע מהן צריכות להיות בעלות משקל נמוך וכדו'.

אבל מאזני המשפט הם לה': רק ה' יודע שכרן של מצוות, רק ה' יודע את הפגם של העבירות. רק ה' יודע מה שווה שכר עולם הזה, ורק ה' יודע מה שווה שכר עולם הבא. הצדק האלוקי לא מפסיק להיות צודק, רק בגלל שאנחנו לא מבינים את כל החשבון.

ולפעמים אנשים בכלל לא מקשרים בין המעשים שלהם לבין מה שקורה להם. הם חושבים שכיוון שה' שולט בכל, הוא צריך לדאוג שיהיה להם טוב, בלי קשר למעשיהם. הם חושבים שמתפקידו של הקב"ה להגן עליהם, בלי קשר למעשיהם.

הקב"ה שולט בכל, כל מה שקורה הוא מעשה ה', מעשהו כל אבני כיס. אבל האבנים האלו יכולות להשאר בכיס. יש אבנים טובות ואבנים רעות, גדולות וקטנות. איזה אבן תצא מהכיס לא מיוחס לה', אלא לבחירה שלנו. כשאדם בוחר את מעשיו, כשהוא שם את ה"סחורה" שלו בצד אחד של כפות המאזניים, ממילא הוא גורם שמקרים מסויימים שה' ברא בעולם יגיעו אליו. הוא גורם שאבנים מסוימות ייצאו מהכיס, ולא אבנים אחרות. הקב"ה ברא גם את הרע, אבל הרבה פעמים האדם הוא זה שבחר שהרע יבוא עליו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.