תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא (משלי טז, יב).
כל המלכים מתעבים את עושי הרשע שבמדינה שלהם. גם מלכים שאינם צדיקים גדולים בעצמם, לא יכולים לסבול רשע במדינה. כל ענינה של המדינה הוא לסדר את החברה, שבני אדם רבים יוכלו לחיות יחד, ולהעזר בכוחו הגדול של הציבור. הרשעים מתעלמים מטובת הציבור. אותם מעניין רק מה טובתם האישית, וגם אם הציבור יפגע בגללה, הם ממשיכים לעשות את החשבון שלהם בלבד. ולכן המלך שתפקידו לסדר את המדינה, מתעב את עשיית הרשע.
המלך לא יכול להתעלם מהרשע, ולהמשיך לשלוט במדינה. כל מה שכסא המלכות מבוסס עליו, הוא רצון העם בשלטון. המוני העם רוצים שיהיה מי שיסדר את המשפט ביניהם, מי שיגן כלפי חוץ, ומי שיגן על החלשים כלפי פנים. לכן העם ממליך עליו מלך, לכן העם מכונן את כסא המלכות בארצו. ולכן מלך שיתעלם מעושי הרשע, ויאפשר להם לפרוח, יודח מכסאו על ידי העם שיסבול מהם.
הנמשל הוא המוסר הטבעי:
כסא ה' בעולם מתכונן על הרחקת הרשע בין אדם לחבירו. מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך זו התורה כולה על רגל אחת. המוסר הטבעי נמצא באדם בתחושה פנימית טבעית, ולכן הוא הבסיס. המנעות מפגיעה באחרים או ברכושם זו תחושה טבעית ששותף לה גם השכל האנושי הפשוט, גם הוא מלך, גם אם לא מלך צדיק בהכרח. אבל כשהשכל לא נשאר רק בתחושה הטבעית אלא חוקר מהי מהות המוסר, הוא מגיע בהדרגה להבנה שיש מי שציוה על המוסר והוא שמגדיר מה מוסרי ומה לא.
התחושה המוסרית אומרת שמעשה שאינו מוסרי אסור לכולם לעשותו, גם למי שלא מרגיש איתו בעיה. האיסור לרצוח או לגנוב אינו נובע מכוח התחושה הרעה שיש לאדם הישר כלפיו, או מהמצפון הצועק, האיסור הזה קיים גם כלפי מי שלא מרגיש מצפון או תחושה רעה. גם מי שנהנה הנאה מלאה מהגניבה לא יכול לגנוב על פי המוסר.
אבל מכוח מה? אם האדם נמצא בעולם ללא מטרה וללא יעוד, למה שלא יעשה מה שנעים לו ונוח לו? למה יחייבו אותו התחושות המוסריות של אדם אחר? הדבר היחיד שיכול לחייב כל אדם להיות כפוף לערכי מוסר, הוא הבורא שברא אותו ואת כל שאר הבריות, והגדיר לו את מטרותיו בעולם ואת החוקים המחייבים אותו. בלי בורא, כמלך על כל בני האדם, אין גם תוקף למוסר הטבעי. ולכן כסא ה' בעולם הוא גם כסא המוסר, והשכל, בתור מלך של האדם, מבסס גם הוא את אותו כסא שהוא כסא ה' בעולם. עצם העובדה שיש צדקה – שיש מעשה נכון בעולם מכוננת את הכסא. ולכן תועבת המלכים עשות רשע, עשיית רשע בין אדם לחבירו היא גם תועבת השכל באופן טבעי, וגם תועבה בעיני ה' כבסיס לכל התורה כולה.
תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
