מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן (משלי כ, ד).

לא כל עצל לא חושב בכלל מאיפה יהיה לו מה לאכול. יש עצל שמתכוון לאסוף את התבואה בזמן הקציר. הוא גם זורע בחורף כדי שיהיה מה לקצור בקיץ. אבל הוא לא מבין למה צריך לחרוש לפני הזריעה. בחורף יהיה הרבה גשם, ומה ששמים באדמה יצמח. למה צריך לעשות גם את המלאכות הקשות כמו חרישה? העיקר לזרוע, וכשיגיע הקיץ כמובן לקצור ולשמר.

העצל צודק עקרונית, אלא שיש לחרישה סיבה פחות ידועה: למנוע מעשבים שוטים לצמוח בשדה. הגשם משקה גם אותם, והם מתחרים עם התבואה על המים ועל המרחב. אם לא חורשים, כשיגיע הקציר לא יהיה כל כך מה לקצור.

אם כך נראה שלא העצלות הזיקה לעצל, אלא חוסר הידע שלו. הוא פשוט לא הבין למה צריך לחרוש, אבל אם היה מבין היה חורש. אלא שאם היה מדובר בחוסר ידע, היינו מצפים שהעצל ישאל. שיברר: למה אנשים בעצם חורשים? העצל לא רוצה לדעת את התשובה, הוא מעדיף לחשוב שהם עושים דברים מיותרים, כדי לא לקבל תשובה שתגרום לו למאמץ נוסף. העצלות היא הגורם לחוסר הידע ולא להפך. ולכן העצל שואל את השאלות החשובות רק בקציר, כשהוא רואה שאין לו תבואה בשדה, ולכל השאר יש, ואז הוא שואל למה בעצם, ומקבל את התשובה שכבר לא יכולה לעזור לו.

הנמשל הוא הזמן להתחיל לעסוק בעבודת ה' ולימוד תורה:

יש מי שמתכוון ללמוד תורה ולאסוף זכויות כשיהיה זקן. לפני שיעבור לעולם שכולו טוב, הוא ישקיע ויצבור מצוות ומעשים טובים. בפנסיה הוא ישב בכולל וילמד כל היום.

הוא גם עושה מה שצריך בשביל זה כשהוא צעיר: הוא לומד בבית ספר תורני, ומספר שנים בישיבה. הוא אוסף ידע בסיסי בתורה, ויודע לקיים את המצוות.

אבל הוא לא מבין למה צריך לעסוק ברוחניות גם בזמן שהוא צעיר? למה צריך לעבוד על המידות? למה צריך לקבוע עיתים לתורה? למה צריך לעסוק כל כך הרבה במצוות?

בזמן שהוא צעיר הוא מלא מרץ ואנרגיה, יש לו מטרות וחלומות להגשים, זה הזמן המתאים לפריצה כלכלית ומקצועית, זה הזמן ללמוד איך לעבוד עם העולם הזה, זה הזמן לצבור כסף. כשיגיעו הימים שבהם כבר אי אפשר לעבוד כל כך, אז יהיה מתאים להקדיש את הזמן לצד הרוחני, ולהינות מכל העולמות.

בפועל זה לא עובד. בזמן שאדם צעיר הוא בונה את השאיפות שלו, אז הוא בונה את צורת החשיבה שלו. אם התורה והמצוות לא יהיו חלק מהחיים, יש דברים אחרים שיצמחו במקומם. הוא ידע להעריך רק כסף או כבוד, הוא לא יבנה את הבסיס לצורת החשיבה של התורה. וכשיגיעו ימי הרעה, יגיעו ימים שיאמר אין לי בהם חפץ. בימי הזקנה הוא לא יוכל לבנות את הבסיס שלא בנה בזמן שהיה צעיר. הוא אולי יקדיש זמן לדף יומי, אבל הוא בדרך כלל כבר לא ישלים את מה שהחסיר בימים שהיה צעיר ונמרץ.

הבעיה אינה חוסר הבנה לגבי התפקיד של ימי הנעורים לעומת התפקיד השונה של ימי הזקנה, הבעיה היא שהוא לא שאל. את הנושא הזה צריך לברר מוקדם, כל עוד אפשר לתקן בקלות. כשהוא רואה שאנשים מתנהלים אחרת, שהם מקדישים זמן לתורה ומצוות גם כשהם צעירים, הוא צריך לשאול מה הם מבינים שהוא לא. אלא שנוח לו לא לדעת, כי זה ידרוש הרבה מאמץ. ולכן כששאל בקציר, כבר אין איך לעזור לו. 

[עיון נוסף והרחבה: אלשיך על משלי פרק כ פסוק ד, מלבי"ם משלי פרק כ פסוק ד, נתיבות עולם נתיב הזריזות פרק א 'והעצל הז'' וכן 'ועל דורנו הזה נאמר', עין איה שבת פרק שני כט].

מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.