שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא: פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ (משלי יח, ו – ז).

הכסיל אינו רוצה לעשות מה שלא נוח לו, גם אם הוא יודע שזה מה שהוא אמור לעשות. אבל איך הוא יפטר מחובותיו? לכן הכסיל מחפש על מה לריב. כשאומרים לו לעשות משהו, הוא מיד מוציא משפתיו מריבה בנושא: למה דווקא הוא? למה בכלל צריך לעשות את זה? למה נזכרים פתאום עכשיו?

לכל השאלות שהכסיל שואל יש תשובות טובות, אלא שהכסיל בכלל לא מעונין לשמוע אותן; הרי שפתיו באו בריב מראש כדי להפטר מהעבודה, לא כדי לקבל תשובות. ולכן הוא ממשיך להתעקש ולדחות כל תשובה, עד שנשארת רק תשובה אחת שאפשר לתת לו – מהלומות. רק זה מתקבל אצל הכסיל ומשקיט את המריבה שלו, כי זו מריבה מוחלטת שממילא פוטרת אותו מהעבודה שלו. ולכן למרות ששפתיו באות בריב, ויש להן טענות, באמת מי שישמע טוב מה פיו אומר, יבין שהוא קורא לקבל מהלומות.

ולכן פי הכסיל מפיל אותו. כי הוא מקבל שוב ושוב מכות, וגם אם בסופו של דבר הוא לא עושה את חובותיו, אבל הוא מוכה וחבול.

אלא שמזה הוא עוד יכל לצאת: מתי שהוא ימאס לכסיל לקבל מכות, והוא ילך לעשות את חובותיו. אלא ששפתיו הם מוקש שמפיל את נפשו – את עצם חייו, שוב ושוב אל הבור. כי גם אם נמאס לו לקבל מכות, הרי הוא הצהיר כל כך הרבה פעמים שהוא לא מבין למה צריך לעשות את העבודה, או למה דווקא הוא. הרי היו לו כל כך הרבה שאלות וקושיות. הרי הוא דחה את כל התשובות, וטען שהן לא הגיוניות. ממילא כבר אין לו איך לצאת מזה. הוא לא יכול פתאום להודות שבעצם כל השאלות שלו לא היו נכונות. הוא לא יכול פתאום להודות שהתשובות שהוא דחה דווקא היו הגיוניות. ולכן הוא נשאר עם החובה לשאול ועם ההכרח שלא לקבל את התשובות, והוא ממשיך לקבל מכות.

הנמשל, כמו שאומר המלבי"ם, הוא שאלות באמונה:

הכסיל לא רוצה לעבוד את ה', הוא לא רוצה לקיים מצוות. ולכן כדי לפטור את עצמו מהעול, הוא בא בריב עם הקב"ה ועם התורה. הוא מוצא שאלות באמונה, כדי שיוכל לטעון שאין אלוקים חלילה, או שהתורה היא המצאה חלילה. לשאלות שהכסיל שואל יש תשובות טובות, אבל הכסיל לא מוכן לקבל אותן. הוא לא בא לשמוע הרצאות באמונה, ולא להעמיק ביסודות האמונה, הכסיל רוצה להפטר מחובותיו. ולכן פיו באמת קורא למהלומות: הוא קורא לתשובות שיהלמו באמונה שלו ויפרקו אותה. רק תשובות כפרניות לשאלות שלו יתקבלו על ליבו.

מרגע שהכסיל קיבל את התשובות הכפרניות, הוא אומר אותן שוב ושוב. הכפירה נהיית הבסיס למעשיו. ולכן פי הכסיל מחיתה לו, והוא נופל לגיהנום בגלל הכפירה שמחזיק בה.

מזה עצמו היה לו איך לצאת, הרי הכפירה עצמה גם כן לא מוכחת. כמו שהוא דחה את כל התשובות הקודמות, כך הוא יכול לדחות גם את התשובות הכפרניות, גם להן אין הוכחה מוחלטת.

אלא ששפתיו, הקושיות באמונה ששאל, הן הופכות להיות מוקש נפשו. הן הופכות להיות ההוכחה כביכול לנכונות התשובות הכפרניות. ולכן הוא לא יכול לדחות את התשובות הכפרניות גם כשנמאס לו מהכפירה, כי הרי השאלות שהוא הרבה כל כך לחזור עליהן, והדחיות שהוא דחה את התשובות האמוניות לשאלות שלו, מכריחות לקבל את דברי הכפירה כאמת מוחלטת. אם אין אף תשובה מקובלת לשאלה, חוץ מהתשובה הכפרנית, הרי שהשאלה מוכיחה אותה, ועכשיו אין לו איך לחזור לאחור. נפשו ממשיכה ליפול לבור שהיא חפרה לעצמה.

[הרחבה ועיון נוסף: מלבי"ם משלי פרק יח פסוקים ה – ז, דרשות ר"י אבן שועיב פרשת נצבים וילך 'ויש ענין למלת למלכת', דעת תבונות גילוי יחוד ה' יסוד הבריאה 'חטא אדה"ר', ליקוטי מוהר"ן תורה סב ב, שמונה קבצים קובץ ה עז - עח].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.