אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ: כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה (משלי כג, כ – כא).

לא רק מההורים אדם לומד מה נכון ואיך להתנהג. האדם לומד לא מעט גם מהחברה שסביבו. וגם כשאדם בוחר במודע שלא ללמוד מהחברה, יהיו תחומים שהוא לא מודע אליהם שהוא ילמד בכל זאת, ויתנהג כמו החברה שבה הוא נמצא.

ולכן חשוב מאוד שאדם יבחר בקפידה את החברה שבה הוא מסתובב, גר או עובד, כי היא תשפיע עליו.

ולכן אומר הפסוק - אל תהיה בחברה של סובאי יין, אל תסתובב עם אנשים שנותנים לאלכוהול להשתלט עליהם, גם אם אתה, אישית, לא שותה. כי האלכוהול משכיח מהאדם את צורת החשיבה הנכונה, הוא מאבד את הדעת. וכשאדם מאבד את הדעת, הוא לא חוזר אליה כשהוא מתפכח, אלא מאמץ לעצמו את הדעת הטבעית והראשונית: תדאג לעצמך, ולא לתיקון העולם. תעסוק במילוי התאוות שלך, ולא בשום דבר חשוב. ולכן מסובאי יין, הם הופכים לזוללי בשר, ולהנאת עצמם בלבד – למו.

ואם תאמר מה רע בקצת הנאות? כי סובא וזולל יוורש, ויאבד את כל כספו. הרי הכסף הוא ביטוי של ערך שאדם נותן לחברה כולה, ולכן אנשים אחרים מוכנים לשלם לו עליו. וכשאדם דואג לעצמו בלבד, הוא לא מועיל יותר לחברה ומאבד את כספו. וכמו שאומרת הגמרא על בן סורר ומורה, זולל וסובא, שסופו לשדוד אנשים כדי להשיג כסף.

ואם תאמר שגם זה לא נורא, כי כשתשים לב שאין עוד כסף, כשתראה שהבגדים שלך כבר קרועים, תלך לעבוד, תחסוך, תתקן מה שנקרע, ואז תחזור להינות מהחיים: דע לך שאת הקרעים לא תלביש על ידי עבודה, אלא בתנומה.

לאדם קשה להודות בטעות, כשאדם בוחר בדרך מסוימת, ככל שהוא השקיע בה יותר, ובמיוחד אם כשיעזוב אותה הוא יצטרך להתחיל הכל מהתחלה, קשה לו מאוד להודות שהדרך היתה טעות. ולכן באופן טבעי אדם לא קם לעבוד כדי לתקן את נזקי השכרות, אלא נרדם כדי לשכוח מהם.

הנמשל הוא חכמת התורה, וצורת החשיבה של העולם הזה:

כשעם ישראל מקבל עליו את חכמת התורה מהקב"ה, הוא צריך במקביל לעזוב את צורת ההסתכלות הרגילה של העולם הזה. הוא צריך להתרחק מהעמים ודרכי ההתנהגות והחשיבה שלהם. לא רק בעבודה זרה, אלא גם במבט על הפרנסה: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" או על הגנה צבאית: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר".

העמים הם סובאי יין, צורת החשיבה שלהם מתבססת על שיכחת ה' ושיכחת העולם הבא. וממילא, המטרות והאידיאולוגיות שנגזרות מצורת החשיבה הזו, הם חומריות בלבד, ואגואיסטיות בלבד. זלילת בשר לטובת עצמם. הסתובבות בחברת העמים תגרום גם לנו לקחת מהם רעיונות, שגם אם לא נראים כך במבט ראשון, נגזרו בסופו של דבר מצורת החשיבה הזו.

ואם נאמר מה רע בצורת החשיבה החומרית? כל עוד אנחנו מקיימים את התורה, ויודעים שיש עולם הבא, בשאר הזמן נחיה כמו הגויים, ולפי צורת החשיבה שלהם. למה לא גם וגם? כי סובא וזולל יוורש ויאבד את שכרו לעולם הבא. המצוות אינן רק מעשים טכניים שיש להם שכר, המצוות מוציאות את האדם מצורת החשיבה הפרטית והאנוכית שלו, וגורמות לו לחפש מה רצון ה' בעולם, לאן הקב"ה רוצה שניקח את העולם הזה?! כשאדם מתרגל לדאוג לעצמו נוצרת סתירה בין צורת החשיבה הזו לבין דרך החשיבה של התורה. ואז, גם אם בשלב ראשון האדם עוד מקיים את המצוות באופן טכני, הוא כבר רחוק מהן רעיונית. עד שיוורש לגמרי מהמצוות ומשכרן.

ואם נאמר שגם זה לא נורא, כי כשנשים לב שצורת החשיבה של העולם הזה משתלטת עלינו ויוצרת קרעים בעבודת ה', נעצור ונתקן, ונמשיך לקחת מהעולם הזה את כל השאר: חשוב שנדע שהנטיה האנושית אינה לתקן את הקרעים אלא לישון ולשכוח מהם. צורת החשיבה של העולם הזה נוטה להשכיח את העולם הבא, היא לא מסתדרת יחד איתו. והיא מוצאת דרכים אחרות להסביר למה זה בעצם בכלל לא קרוע. וככל שנשקיע יותר בעולם הזה, כך יהיה לנו יותר קשה להודות שטעינו, וצריך להתחיל הכל מהתחלה. לקבל הסברים שבכלל לא צריך לעסוק בעולם הבא, ולשכוח מחובות העולם הבא, הרבה יותר קל מאשר לחזור בתשובה.

[עיון נוסף והרחבה: משלי פרק כג, פסוקים כ – כא: אלשיך, מלבי"ם, חיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר א פרק ד 'וכן ענין המתחבר לרשע', שם משמואל מועדים ראש השנה תרע"ז יום א 'ונראה דהנה עיקר הדין בר"ה', של"ה פרשת שמיני דרך חיים תוכחת מוסר טו].

אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ: כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.