מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה (משלי כ, יח).

המוח יודע לתת פתרונות שונים והסברים שונים לכל דבר. יש לזה יתרון גדול בצד המעשי: כשמנסים לעשות משהו, לפעמים הפתרון שחשבנו עליו מצליח, ולפעמים לא. ולכן צריך יכולת למצוא פתרונות נוספים. אבל יש לזה חסרון גדול בצד המחשבתי: אמת יש רק אחת, ולמרות זאת, המוח יכול להסביר כל דבר בדרכים נוספות, למרות שהן לא אמיתיות, והוא לא יכול להכריע מי מהן היא האמיתית.

למשל, כשעם יוצא למלחמה, המטרה צריכה להיות ברורה לו. הוא יכול הרי להמציא הרבה מטרות: להכריע את האויב, להכניע את האויב, לגבות ממנו מחיר כבד, לנצח אותו, לכבוש אותו, לגרום לו לבקש כניעה, לאותת לו, או להרתיע אותו. אם העם לא ידע מה המטרה שלו, הוא גם לא ישיג אותה. העם יצא למלחמה, וכשיתחיל להיות קשה, הוא יגדיר מחדש את המטרה לפי מה שהוא השיג כבר.

כאן צריך עצה, צריך הגדרה עקרונית מה רוצים להשיג. הגדרה שלא תהיה תוצאה של מה שכבר קורה במילא, אלא תבוא במבט מבחוץ. אחרי שיש מטרה ברורה, כל המחשבות יסתדרו על פיה לדבר אחד נכון ומבוסס שאפשר להשיג.

אבל כשאנחנו רוצים להלחם בפועל, אנחנו לא יכולים לבחור תוכנית פעולה אחת וללכת רק איתה. במקרה כזה האויב ידע כבר למה להתכונן, ויוכל להגיב בצורה יעילה. האויב ידע גם איך אפשר לפגוע בנו, במקומות שלא ידענו להגן עליהם במלחמות קודמות. כשיוצאים למלחמה צריך תחבולות, צריך הרבה אפשרויות מעשיות, שכולן משיגות את אותה מטרה, כביכול קשורות כולן בחבל אחד של המטרה.

אם למשל המטרה להרתיע את האויב, אפשר להשיג אותה בדרכים רבות: לפגוע במפקדים שלו, לפגוע בחיילים שלו, לפגוע בציוד המלחמה שלו, לפגוע במוראל שלו, לפגוע בתמיכה שיש לו בעם שלו, לפגוע בנכסים חיוניים של אותו עם, לפגוע בו כספית, לנתק אותו מבעלי בריתו, או לכבוש לו שטח שחיוני בעיניו. כל הדרכים טובות, אם הן מובילות אל המטרה. ולכן אנחנו מחזיקים את כל האפשרויות, ובודקים מי מהן תצליח הפעם. ואם האויב התכונן כבר לאחת מהן, עוברים לשיטה השניה.

כך שלמרות שהמחשבות השונות מתבססות דווקא על עצה אחת, את המלחמה בפועל עושים בתחבולות רבות, שקשורות לאותה עצה.

הנמשל, כפי שעולה מהמדרש וכפי שמפרש רש"י, הוא מלחמת היצר:

השיטה הבסיסית של היצר היא לספר לנו שיש רק מעשה אחד שצריך לעשות: המעשה שהיצר רוצה. לעומת זאת יש הרבה אפשרויות להסביר את האמת, כך שנמצא אפשרות שתתאים למעשה.

למשל, מבחינת היצר, כשהשעון המעורר מצלצל בבוקר, יש רק מעשה אחד נכון: להשאר לישון. כל שאר הפתרונות פסולים: לקום ולהשלים שעות שינה אחר כך, לקום ולהתגבר על העייפות, לקום ולגלות שאתה בעצם לא עייף כל כך, ובוודאי לקום עכשיו, וללכת לישון הלילה מוקדם יותר.

אבל מה נעשה עם הסיבה שבגללה כיוונו שעון מעורר אתמול? מה עם תפילה בזמן? מה עם להגיע לעבודה או ללימודים בזמן?

כאן היצר מגייס את כל היצירתיות הנדרשת ומוצא מחשבות אפשריות נוספות (לכן הוא נקרא בתורה "יצר מחשבות ליבו", כלומר הלב, הרצון, יוצר מחשבות כדי שיתאימו לו): אולי תפילה זה רק דרבנן ולא נורא כל כך להפסיד אותה, אולי נתפלל אחרי הזמן אבל לפני חצות, אולי נשלים במנחה, אולי אנחנו נחשבים אנוסים ופטורים, אולי השעון המעורר הוא חלק מחלום, אולי היום בדיוק לא יתקיימו לימודים, אולי לא ממש צריכים אותנו בעבודה היום.

חשוב לזכור במלחמת היצר שמחשבות שונות ורבות יש, ולכן רק בעצה תכון, רק כשנקבל עצה מבחוץ, מהתורה, מההלכה, מהמעביד או ממערכת השעות, נוכל לדעת את האמת. כל שאר המחשבות צריכות להתאים את עצמן לאמת הקשיחה והלא משתנה הזו.

לעומת זאת כשהיצר מתחיל לשכנע אותנו להשאר במיטה, כאן מגיע הזמן לפתרונות יצירתיים: לדאוג שחבר יעיר אותנו, לדאוג לשעון מעורר מספיק חזק ומספיק רחוק מהמיטה, לדאוג ללכת לישון בזמן, למצוא דרך לישון בצהריים אם מאוד עייפים, או להתרגל לקום בכל מצב גם אם לדעתנו הפעם לא צריך.

כל אלו תחבולות שונות להלחם ביצר, שכולן קשורות יחד ומובילות אל המטרה הברורה שהצבנו.

ולכן תפילין של ראש אנחנו מניחים, כדי לכוון את כל המחשבות השונות למטרה אחת אלוקית, שעל פיה נכוון את מבטנו בעולם. אבל תפילין של יד אנחנו קושרים, כי המחשבה שבראש יכולה להיות אחת, אבל המעשים שביד, בכל מקרה יהיו רבים. אלא שצריך שכולם יהיו קשורים יחד אל אותה מטרה אלוקית.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.