דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ (משלי לא יג)

כשאשת החיל מגיעה לנושא שהיא לא מכירה, טוויה או אריגה למשל, היא לא מפחדת להתמודד איתו. קודם כל, אם אין לה חומרים, צמר ופשתן במקרה הזה, היא מחפשת ודורשת אותם, עד שהיא משיגה.

אחר כך היא ניגשת ללמוד בעזרת החפץ, כלומר הרצון המעשי שלה לדעת. היא לומדת איך להפעיל נכון את כפיה כדי לטוות או לארוג, ועל ידי החפץ שלה ללמוד, וכוח הרצון, היא כביכול עושה את כפיה כך שיהיו כלי מתאים לעבודה.

הנמשל הוא התורה:

התורה באה מעולם רוחני ועליון. והיא צריכה כלים כדי שתוכל להעלות את העולם החומרי.

הצמר הוא משל לענינים עליונים: הוא גדל מלמעלה למטה, וצומח מבעל חי שיש לו חיים ובחירה. הפשתן הוא משל לענייני העולם הזה: הוא גדל מהאדמה כלפי מעלה, ואין בו נשמה ויכולת בחירה. וזה, אולי, טעם למצוות שעטנז: אנחנו לא מערבבים עניינים עליונים עם עניינים של העולם הזה, בצורה שאי אפשר יהיה לדעת מה המקור של כל דבר.

התורה דורשת את שניהם: היא לוקחת עניינים עליונים ומוצאת להם מקום שבו יוכלו לחול בעולם הזה. ובזה היא עושה את החפץ, כלומר הרצון העליון נהיה רצון מעשי שרוצה לפעול בעולם הזה.

והיא לוקחת את ענייני החומר של העולם הזה, ומוצאת איך הם יכולים לעלות למעלה ולהתחבר לעולם העליון על ידי מעשי המצוות שעושים בעולם החומרי. ובזה היא עושה את כפיה, היא יוצרת כלי עבודה שיוכלו לפעול בעולם הזה ולקדש את החומר.

על ידי החפץ, הרצון המעשי, לקדש את העולם, היא עושה את כפיה, ויוצרת את המצוות שיעלו את העולם החומרי כלפי מעלה.

[הרחבה ועיון נוסף: נתיבות עולם נתיב התורה פרק יז 'מעלת המצוה', תפארת ישראל פרק יג 'ואף על גב דהוא', ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת שמיני 'ואיתא עוד במדרש', שפת אמת בראשית פרשת מקץ תרל"ו 'בפסוק על דבר הכסף'].

דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.