כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כו, יח – יט).

לפעמים אדם מרמה את חבירו, וכשהוא תופס את הרמאות, אומר לו "איך עבדתי עליך", הכל בצחוק, הלא משחק אני. אנשים נוטים לקבל את ההסבר הזה, ולאפשר אותו. אלא שהוא נותן בידי הרמאי כלי מאוד יעיל: הוא מרמה את רעהו באמת. אם הרמאות לא מתגלה, הוא שומר את הרווח לעצמו; אם הרמאות מתגלה, הוא תמיד יכול לומר "הלא משחק אני", ולצאת בלי פגע ולהמשיך לרמות.

מצד האמת אנשים לא היו אמורים לאפשר את המשחק הזה, שהרי זה דומה למי שמשחק בנשק, למי שמראה את עצמו כ'מתלהלה', כלאה ועייף פעם אחר פעם, כאילו הוא חסר כוח להזיק. ובהתחלה הוא יורה על האדם זיקי אש, שהסכנה בהם קטנה, וכשהוא רואה שלא מתנגדים אליו, יורה גם חיצים, ורק לא פוגע, וכך הוא בודק איך האדם מגיב, ואיפה אפשר לפגוע בו, עד שיורה גם מוות ממש.

כמובן, אנשים לא מאפשרים שירו עליהם זיקים חיצים ומוות, רק כיון שהיורה מראה כאילו אין לו יכולת להרוג, כי הרי הוא עוסק בדברים שיכולים עקרונית להרוג, ומי מוכן להסתכן שירו עליו חיצים, רק כיון שהיורה נראה כאילו אין לו די כוח להרוג?!

אם כן, גם במקרה של המרמה את חבירו הוא הרי מרמה אותו ממש, ולמה רק בגלל שטוען שכוונתו למשחק אנשים מאפשרים לו להמשיך? במה זה שונה ממי שיורה ממש אבל טוען שאין בכוחו להזיק?

נראה שההבדל הוא ברצון. אנשים מייחסים חשיבות רבה מאוד לשאלת הרצון. אם אדם רוצה לפגוע בהם, רק אין לו יכולת, הם ימנעו ממנו כל צורה של נזק אפשרי שהם יכולים. אבל אם אדם נראה בעדם, הם לא מתנגדים אליו, גם אם הסיכון ממשי וקיים, ולמרות שיתכן והוא משקר בנוגע לכוונותיו.

הנמשל הוא המשחק באש של היצר הרע:

ליצר יש שתי דרכים לקרב את האדם אל החטא: האחת היא לעסוק בדברים שמצד עצמם הם לא עבירה גמורה. הוא מראה את עצמו כאילו אין לו כוח להזיק, כאילו הוא לאה שוב ושוב, ורק עוסק בעניינים הקרובים לחטא. הוא רק יורה זיקי אש שמבעירים בהדרגה את היצר, עד שהאדם כבר מאפשר לו לירות חיצים ממש, ולעבור מדי פעם עבירה ממש, אלא שעוד אין בה מוות רוחני, כי האדם עוד מאמין ומקיים מצוות. וכשהאדם כבר מספיק ברשת היצר, הוא מביא לו גם מוות רוחני כשהוא עוזב את התורה כולה ואת האמונה בה'.

אבל למה האדם משתכנע לעסוק בדברים הקרובים לעבירה? ולמה מאפשר לו לעסוק בעבירות ממש? הרי הוא יודע שזה אסור, זה משחק באש.

לכן היצר משתמש בשיטה השניה: הוא מרמה את האדם שזה לא חטא. ליצר יש הרבה הסברים למה זה דווקא בסדר, ובמקרה כזה לא דיברו, ומן הסתם יש שיטות שמתירות. אמנם גם את ההסברים האלו האדם לא היה אמור לקבל, שהרי הוא יודע שהסברות האלו לא בהכרח נכונות, והוא אמור ללכת ולבדוק, ולשאול את הרב מה נכון, כי מדובר בחיי עולם הבא שלו. לכן היצר מגייס גם את קלות הראש: קצת צחוקים, קצת אלכוהול, או אווירה של 'זרימה': חוסר מחשבה וחוסר תכנון. היצר אומר "הלא משחק אני", ואם הכל משחק, אז האדם מרגיש שהיצר בצד שלו, שהוא לא רוצה ברעתו, וממילא לא נורא אם הוא קצת "עובד עלי", אם הוא מרמה.

אחרי שהיצר מצליח לרמות את האדם שזה בסך הכל בסדר שיורים עליך זיקים או חיצים, הוא יכול להתחיל להתדרדר לכיוון המוות בשיטה הראשונה.

[עיון נוסף והרחבה: אלשיך משלי פרק כו פסוק יח 'או יאמר', מצודות משלי פרק כו פסוקים יח – יט, מסילת ישרים פרק ה 'אך השני', שערי תשובה לרבינו יונה שער א 'והרביעי', חובות הלבבות שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה].

כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.