כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם (משלי כז, ג).

כשאדם חוטא במזיד, החטא כבד מאוד, והוא דומה לכובד של אבן שקשה להרימה. אבל הוא אבן בודדת, כי אדם לא חוטא במזיד הרבה פעמים, אלא רק כשהיצר התגבר עליו כל כך עד שלמרות שהוא יודע שאסור, הוא לא מתגבר עליו. וזה לא קורה הרבה פעמים.

לעומת זאת אדם שחוטא בשוגג, כי הוא לא יודע מה מותר ומה אסור, כל חטא שהוא עושה אינו כבד כל כך, כי הוא לא התכוון לחטוא, ורק עשה מחוסר ידיעה. אלא שהם מצטברים לחטאים רבים מאוד, כי כיון שהוא לא יודע מה מותר ומה אסור הוא חוטא כל הזמן, גם כשאין לו יצר הרע, פשוט מחוסר ידיעה. ובזה דומים החטאים שלו לנטל החול, שקשה לסחוב אותו כי הוא הרבה גרגרים נפרדים שכל אחד נופל לכיוון אחר, וכשהם מצטברים יחד הם מכבידים מאוד גם כן.

האויל, הוא מי שיודע שאסור, ואינו שוגג, ומצד שני רוצה להתיר לעצמו לעשות עבירות תמיד. ולכן הוא משתמש בשיטה של ספק: על כל דבר שהוא יודע שאסור לעשות הוא אומר אולי זה נכון ואולי לא נכון, מי אמר? האם יש הוכחה? אולי יש מי שאומר אחרת? וכך הוא מטיל ספק בכל דבר שאומרים לו, וממשיך לעשות מה שמתחשק לו.

האויל מתיחס לעצמו כשוגג, הוא הרי לא בטוח מה נכון, ולכן הוא חוטא כל הזמן, גם במקומות שהיצר לא חזק. אבל מצד האמת הוא מזיד, כי הוא יודע מה אסור והספק שלו לא אמיתי אלא שיטה שהוא גייס כדי להתמודד עם האיסור. ולכן האויל משלב גם את כובד האבן: כל חטא שהוא עושה הוא חטא במזיד; וגם את נטל החול: הוא חוטא כל הזמן הרבה מאוד חטאים שמצטברים יחד. ולכן הכעס שנוצר עליו כבד משניהם.

הנמשל, כפי שמפרש המדרש, הוא הכעס שהכעיסו עם ישראל את הקב"ה:

מי שעובד עבודה זרה, חוטא חטא כבד מאוד. כי הוא מכחיש את הקב"ה עצמו, ומורד בו עצמו. הוא נותן מבחינתו את הכוח ששייך לקב"ה, לפסל מעשה ידי אדם, עץ ואבן.

אבל מול החומרה הגדולה של חטא עבודה זרה יש בו צד להקל, כי עובדי עבודה זרה לא עבדו הרבה לפסלים. עבודת האלילים לא היתה בהכרח יום יומית. כשאדם היה צריך דבר מיוחד, כמו שירד גשם, כמו שהוא יבריא ממחלה, כמו שלא תהיה מחלה לכבשים שלו, אז הוא היה הולך אל הפסלים. אבל במהלך החיים הרגיל לא היה לו צורך לפנות אליהם. ולכן למרות שהחטא כבד כאבן גדולה, הוא קורה רק מדי פעם כאבן בודדת.

מי שחוטא בחטאי החיים, בחטאי היצר הרע הרגילים של עולם החול, חטאו אינו כבד כמו חטא עבודה זרה. הוא הרי לא מכחיש את הקב"ה, הוא לא בורא לעצמו אלילים, הוא רק לא מצליח לעמוד ביצר הרע ונופל.

אבל מול ההקלה הזו בחומרת החטא יש בו צד חמור יותר: החטאים האלו יום-יומיים. היצר הרע מעורב בכל צד בחיים, ואדם כזה יכול לחטוא חטאים רבים בכל יום. ולכן למרות שכל גרגיר חול שוקל מעט, הם מצטרפים יחד לשק כבד של חטאים שקשה לסחוב אותם כי הם מושכים כלפי מטה בכל היקף החיים, ובזמן שאדם מנסה לעמוד בפני יצר מסויים, ותומך אותו בידיו, היצרים האחרים ממשיכים להכביד ולקחת אותו למטה.

אצל עם ישראל היתה תופעה ייחודית: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא".

העם ידע שהקב"ה הוא האלוקים באמת, אבל הקב"ה אוסר הרבה דברים שהיצר מושך אליהם. העם רצה להתיר לעצמו את היצרים, להתיר לו את החטאים היום-יומיים, וכדי להתמודד עם האיסור הם הפכו לאוילים. מי אמר שאת הקב"ה חייבים לעבוד בשיטות של התורה? אולי אפשר גם דרך עגלי זהב? מי אמר שה' הוא האלוקים? אולי הבעל? וכך אומר להם אליהו הנביא: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר".

כשעם ישראל עבדו עבודה זרה כדי להתיר את היצר הרע, הם למעשה עבדו עבודה זרה חמורה הרבה יותר. כי כדי להתמודד עם הדרישה היום-יומית מצד הקב"ה, הם עבדו גם את העבודה זרה בצורה יום-יומית. "החמירו ישראל בעבודה זרה יותר מאומות העולם".

ולכן הכעס שכעס הקב"ה על ישראל היה כבד משניהם: מצד אחד זו היתה עבודה זרה נגד הקב"ה ישירות, ומצד שני היא הקיפה את כל תחומי החיים ואת כל הזמן.

כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.