דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ: הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ (משלי כה, טז – יז).

תזונה של בני אדם אינה כוללת בהכרח דבש, אפשר להסתדר בלעדיו. אבל אם מצאת דבש, ויש לך, הוא עוזר לך לתת טעם טוב בשאר המזון ולהנות מהאכילה יותר. אבל אם בגלל שהדבש טוב, אדם יהפוך את כל התזונה שלו לדבש, וישבע רק ממנו, אז הוא יגלה שהגוף לא בנוי להתמודד עם כמויות סוכר כאלו, ומצד שני חסרים לו אבות מזון בסיסיים, עד שיקיא גם את הדבש שכבר אכל וישאר בלי כלום. לכן אם מצאת דבש אכול דיך, כמה שמספיק וטוב לך לאכול מסוג כזה של מזון, ואל תאכל ממנו כמה שאתה יכול. כך שתשבע מהלחם והבשר, והדבש רק יתן להם טעם טוב.

ומזה נלמד גם לקשרי חברות בין בני אדם. לכל אדם יש את הבית שלו ואת החיים שלו. בני אדם חברים כיון שהם מצאו אחד אצל השני דברים מתאימים. הם עוזרים אחד לשני, הם חושבים בנושאים מסוימים בצורה דומה, הם מנעימים את החיים אחד לשני. אבל יש גם הרבה דברים שלא מתאימים לאדם אצל חבירו. לא הכל מוצא חן בעיניו, לא בכל תחום הם מסכימים.

כשאדם נמצא אצל רעהו לעיתים נדירות, הוא יקר בעיניו. כשהוא בא הם מדברים בנושאים שהם מסכימים בהם, הם עוזרים אחד לשני במה שצריך עזרה, וחברתם נעימה להם. אבל אם כיון שחברתם נעימה להם האדם יהיה בבית רעהו רוב הזמן, בהכרח שחבירו כבר ישבע ויהיה לו מספיק ממה שנעים לו בחברת השני, והוא יתחיל לפגוש גם את מה שלא נעים לו בחברתו. הם יגיעו לדבר גם על נושאים שהם לא מסכימים בהם, הם יפריעו קצת אחד לשני, הם יגיעו למצבים שבהם חברתם לא נעימה, עד שתווצר ביניהם שנאה.

הריעות נותנת טעם טוב לחיים, אבל היא לא יכולה להשתלט עליהם ולמלא אותם.

הנמשל, כמו שאומרים המדרשים, הוא קרבה לקודש שעלולה להיות גדולה מדי:

עיקר התורה הם המצוות המעשיות. הם הלחם והבשר, מהם אדם צריך לשבוע: הלכות, מנהגים, ודרכי הלימוד שלהם בגמרא ובפוסקים. יש בתורה גם דבש: טעמי מצוות, מתיקות של מדרשים נעלמים, סודות עליונים. הדבש מחבר אותנו אל התורה, נותן לנו טעם והבנה בעבודת ה', וחיבור נפשי אליה.

לא כולם חייבים ללמוד את הצד העליון של התורה. אבל אם מצאת דבש, אכול דיך, טוב מאוד לקחת מה שתוכל מהמתיקות של התורה, אבל רק כמה שדי לך לפי מדרגתך. כי אם תשבע ממנו, אם אדם יהפוך את כל התורה רק לעיסוק בסודות, רק לנעימות המדרשים העליונים, הוא יזנח את המצוות המעשיות. אדם עלול לחשוב שהמצוות המעשיות באמת אינן העיקר, וכוונות עליונות יכולות להחליף אותן. אם כל שביעתו תהיה רק מהצדדים המופשטים של התורה וללא הצד המעשי, הוא יאבד לא רק את היהדות עצמה, אלא גם את מתיקות התורה. גם טעמי המצוות יהפכו בעיניו לדברים טפלים ולא מענינים, כיון שהוא כבר לא שייך לבסיס התורה, והוא יקיא את הכל.

ובדומה לזה, הקב"ה הוא רעינו, ואנחנו יכולים לפגוש אותו בביתו, בבית המקדש. שם אדם יכול להרגיש רגשי קודש, שם הוא פוגש את היראה מה' ואת האהבה אליו, ומשם הוא חוזר אחר כך לחיים המעשיים, ומנסה לעשות אותם לפי רצון ה'. אבל אם אדם נמצא בבית המקדש כל הזמן, הוא מתרגל. הוא כבר לא כל כך ירא, ולא כל כך מתרגש. החיים עצמם נכנסים לבית המקדש, עם כל הבעיות שלהם, במקום שבית המקדש יכנס לחיים. במקום שהאדם יבוא להראות לפני ה' כשהוא מתאים לרצונו, כשהוא מלא רגשי קודש ויראה; האדם נראה לפני ה' גם בנקודות הנפילה שלו, גם ביצר הרע שלו, ומתחיל לפגוש את הקב"ה דרך חטאות ואשמות. הוא כבר לא חושש לחטוא, כי גם זה חלק מהמפגש שלו עם הקב"ה. כשהאדם נמצא לפני ה' עד כדי שביעה מכל הטוב שיכול להיות באדם הזה, מתחיל להתגלות לפני ה' גם מה שלא טוב ונוצרת חלילה שנאה.

בית המקדש עלול להפוך למאורת פריצים, למקום שנועד לכפר על חטאים רק כדי שאפשר יהיה לחטוא בלי חשבון. ולכן חייבים לשמר את היקר של המפגש, את העליה לרגל בזמנים מסוימים ולא כל הזמן, כדי שאדם יישר את עצמו במפגש עם הקב"ה, ויחזור ישר יותר אל החיים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.