אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם: כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וה' יְשַׁלֶּם לָךְ (משלי כה, כא – כב).

כשיש לאדם שונא מישראל, כשיש מפלגה המתנגדת לכל מה שקדוש ויקר לנו, כשיש חלקים בעם שמציבים סדרי עדיפויות שונים מאיתנו; החשש שלנו הוא מהכוח שיש להם ביד. אנחנו מפחדים מהיכולות שיש להם: מהכוח הפוליטי, מהיכולת הביצועית, מהכסף. על ידי הדברים האלו הם מנסים לפגוע בנו, ואנחנו מתגוננים ובצדק.

ולכן אם אנחנו רואים ששונאנו הזה רעב, וחסר לו כוח פעולה, או שהוא צמא וחלוש, אנחנו שמחים, ורוצים להמשיך ולקיים את המצב הזה.

אבל האמת היא שהבעיה אינה הכוח שיש לאנשים האלו ביד, אלא הראש שלהם ששונא אותנו.

עם ישראל צריך אנשים מסוגים שונים, עם סדרי עדיפויות שונים ויכולות שונות, כדי שישלימו אלו את אלו. העם צריך השלמה בהרבה תחומים: תורני, כלכלי, מוסרי, צבאי, חקלאי, חינוכי וכדו'. כדי שתחום מסוים יתפתח כמו שצריך, צריכים העוסקים בו להיות בטוחים שהוא התחום החשוב ביותר שיש. הם צריכים להשקיע בו את כל הכוח והמרץ שלהם, ולא לעסוק בו רק בלית ברירה, כיון שאינם מתאימים לתחום אחר.

הבעיה מתחילה כשבעקבות כך אנשים רואים בתחום שלהם את חזות הכל. כשהם חושבים שכל האנשים שבעם צריכים לחשוב כמותם, ולעסוק באותו תחום כמותם. שכולם צריכים להסכים שהתחום שלהם הוא החשוב ביותר. אז נוצרת שנאה. אז הם לא רק רואים בתחום שלהם את התחום החשוב ביותר מבין התחומים, אלא רואים בתחומים האחרים מזיקים ומתנגדים. וכשנוצרת שנאה, נוצרת לכל תחום אידיאולוגיה נפרדת, והעם הופך לקרעים במקום דבר שלם.

ולכן, לפעמים, העצה היא דווקא להאכיל את השונא לחם ולהשקותו מים. דווקא לחזק את יכולת הפעולה הטובה שלו בעם, מתוך הכרה שגם התחום שלו חשוב. מתוך הבנה שלא רק שהוא עושה דבר חשוב שאני לא עושה, אלא גם שאנחנו צריכים לפעול יחד למען מטרה עליונה משותפת.

אמנם בזה אני מחזק את יכולת הפעולה שלו, אבל חותה גחלים על ראשו, על האידיאולוגיה שלו. כשאני פועל איתו יחד, הוא נאלץ לעדכן את האידיאולוגיה שלו, ודרך הנסיון להבין איך יתכן שאני עוזר לו, הוא ינסה להבין למה ואיפה אין סתירה מהותית בינינו. ואז גם הוא יכול להתחיל להתחבר למטרה גדולה יותר שכוללת את שנינו, ולעזוב את רוחות השנאה.

אני אמנם לא מבין אותו, אבל יודע שהקב"ה כן מבין אותו ומקיים אותו. ולכן אני מתייחס לראשו כראש המזבח, וחותה עליו גחלים, להקריב לה' את הלחם והמים שאני נותן לו. לא כי אני מבין, אלא למען ה'. ובזה ה' ישלם לי שכר פעולתי שנעשית לשמה, במה שהשונא לא יוכל להתנגד לי ולפגוע בדברים החשובים שאני עושה, וה' ישלים בינינו שנעבוד יחד בשלום למענו.

הנמשל, כמו שאומרים המדרשים, הוא היצר הרע:

היצר הרע מנסה להפיל אותנו בעבירות. הוא מתנגד לכל מה שקדוש ויקר לנו. ולכן אנחנו פועלים להחליש אותו, מרעיבו שבע.

אבל היצר הרע נצרך בעולם. הקב"ה ברא גם את היצר הרע, ואנחנו מצווים לעבוד את ה' אלוקינו בשני יצרינו. הבעיה אינה היצר עצמו, אינה היכולת הביצועית שלו, היא נצרכת וטובה לצורך קיום העולם. הבעיה היא ראש הנחש, האידיאולוגיות שהיצר מייצר, כדי להתיר לו את מה שהתורה אוסרת.

ולכן אנחנו לא מצווים להרעיב את היצר עד מותו. לפעמים, העצה היא שאם רואים שהיצר רעב לדבר, אז צריך דווקא להאכיל אותו לחם, על פי התורה. אם היצר רוצה דבר שמותר על פי התורה, לתת לו את מה שהוא מבקש בצורה המותרת, ולא לנסות לגדור עצמך במותר לך. אם רואים שהיצר צמא לאידיאולוגיה שתתיר לו דבר מסויים, למצוא לו את ההיתר שהתורה נותנת, ולא להחמיר עליו במידות חסידות במקום כזה שלא לצורך.

כך אנחנו חותים גחלים על ראשו של היצר הרע, דווקא במה שאנחנו מחזקים אותו במובן מסויים, ופועלים יחד איתו. כי אנחנו מוצאים לו את מקומו הנכון, וממילא האידיאולוגיות שיש בראשו הופכות למיותרות.

וכך אנחנו משתמשים ביצר הרע לעבודת ה' כמזבח, וחותים גחלים על ראשו.

היינו יכולים לחשוב שזה בדיעבד, רק כיון שאין ברירה, כדי שלא יחטא האדם, אבל אין בזה מצווה, וה' לא משלם שכר על דבר כזה. אומר לנו שלמה שגם זו עבודת ה'. כיון שהאדם מחבר את היצר לתורה, ומונע ממנו להתפתח לכיוונים לא טובים, על זה עצמו ה' ישלם לו שכר. ועוד ישלים בין היצר הטוב והיצר הרע, שיעבדו שניהם יחד למען ה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.