גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים (משלי כז, כה).

(המשך משני הפסוקים הקודמים, גם שני הפסוקים הבאים ממשיכים את אותו משל ונמשל).

ההשקעה בצאן משתלמת בשנות בצורת, למרות שגם הצאן עצמו צריך לאכול את היבול של האדמה. אבל גם אם החציר, הצמחים העונתיים שגדלים בחצרות – בשטחים הפתוחים, בכמות גדולה באביב, גלה; ואין אותו יותר, או כי היתה שנת בצורת, או כי האביב חלף והעשב התייבש; הרי שנראה הדשא שהיה תחתיו. יש עשב רב שנתי, גם אם נמוך וקטן, שהצאן יכולים לרעות. וגם אם הדשא כשלעצמו לא יספיק, אפשר לעלות להרים, שם הצאן עוד לא כילה את העשב, ולאסוף את העשב היבש, ולאחסן אותו לטובת הצאן.

הנמשל ממשיך את הנמשל הקודם, על הכנת עם ישראל לגלות:

כשעם ישראל בארצו, יש לו אנשי מעלה גדולים מאוד שמספקים לו את הצרכים התורניים והתרבותיים שלו. יש לעם נביאים שיכולים לומר מה נכון לעשות, יש לו מלכים, יש לו את אנשי הסנהדרין שיכולים לפסוק לו בכל ענין פסיקה חד משמעית וברורה.

כשכל זה גולה, כשאין לנו עוד נביאים, מלכים או פסיקת הלכה חד משמעית, מה יהיה על העם, איך הוא יסתדר?

מסתבר שלצאן יש תמיד איך לחיות. לעם ישראל יש תמיד אנשי מעלה שיוכלו להוביל אותו. וגם אם גלה החציר הגדול והרב, מתגלה תחתיו דשא. אנשים קטנים יותר, אבל רבים. יש אנשי קודש שיכולים לעזור בהבנה מה נכון לעשות, יש מנהיגים מקומיים ואנשי ציבור שיכולים להנהיג את הקהילות, יש פוסקי הלכה שיכולים לפסוק במה שהם יודעים, ולהכריע בספקות לפי הכללים.

יותר מזה, בבית שני נאספו ההלכות במשנה, נאספו המדרשים ונכתבו. העשב של ההרים הגדולים שחיו בינינו, אמנם הולך להעלם, אבל אפשר לאסוף אותו ולשמר. ממנו יוכלו לקחת בכל שנות הגלות.

[הרחבה ועיון נוסף: משלי פרק כז פסוק כה: מצודת דוד, מלבי"ם, ספר תפארת ישראל פרק נו 'וזה שאמר רשב"י', ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות טו 'ומצוה האחרונה', אורות התחיה סב]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.