הקדמה

הגמרא במסכת שבת (דף קנו עמוד ב) מספרת שני סיפורים על הפסוק "וצדקה תציל ממות".

א. הסיפור הראשון:

לאמורא שמואל היה חבר נכרי חכם, שהיה חוזה בכוכבים, ושמו אבלט, והאמורא שמואל וחברו אבלט היו יושבים, והיו אנשים שהלכו לאגם לקצוץ קנים.

אמר אבלט לשמואל על אחד האנשים שהלכו לקצוץ את הקנים: האיש הזה ילך ולא יחזור, כיון שנחש יכיש אותו, והוא ימות.

אמר לו שמואל: אם הוא יהודי הוא יחזור, שאין מזל לישראל, ותועיל לו תפילה או מעשים טובים.

ישבו אבלט ושמואל, וחיכו לראות מה יקרה. ראו שהאיש ההוא חזר!

קם אבלט, ביקש מאותו אדם רשות לבדוק את תרמילו. נתן לו רשות.

פתח את תרמילו, ומצא שם נחש מת, שנחתך על ידי שני קנים, בלי שהאיש ידע.

אמר לו שמואל לאותו אדם: מה עשית? 

אמר לו: כל יום אנחנו אוספים מכל אחד פת לתוך סל לכל החבורה, ואוכלין יחד, והאחד גובה מכולן.

היום היה אחד מאתנו שלא היה לו פת, והוא התבייש, ואני ידעתי זאת, והאחרים לא ידעו.

אמרתי להם: אני אאסוף היום.

כאשר הגעתי אליו עשיתי את עצמי כאילו לקחתי ממנו, כדי שלא יתבייש.

אמר לו שמואל: מצוה עשית! בזכות זו ניצלת ממות!

עמד שמואל ודרש: 'וצדקה תציל ממות' - הצדקה מצילה ונותנת חיים.

ב. הסיפור השני:

לרבי עקיבא היתה בת, אמרו לה החוזים בכוכבים: באותו יום שהיא תיכנס לחופה - יכיש אותה נחש, והיא תמות. היתה הבת מודאגת מאד.

באותו לילה, כאשר הלכה לישון, לקחה את סיכת הזהב שהיתה לה בראשה, ושמה אותה בכתל, כדי לשמור אותה.

בבקר, כאשר לקחה את הסיכה מהכתל, יצא יחד עם הסיכה נחש מת, שהסיכה נתקעה בדיוק בתוך עינו, והרגה אותו!

הלכה וסיפרה לאביה על הנס שקרה לה, שאכן היה נחש בחדרה, שעלול היה להכיש אותה, אבל היא הרגה אותו בלי שהרגישה.

אמר לה אביה: מה עשית אתמול?

אמרה לו: בערב בא עני, וקרא בפתח, והיו כולם טרודים בהכנת הסעודה, ולא שמעו אותו. קמתי, ונתתי לו את המנה שלי.

אמר לה: מצוה עשית! בזכות זו ניצלת ממות!

יצא רבי עקיבא ודרש: 'וצדקה תציל ממות' - הצדקה מצילה ונותנת חיים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.