הקדמה
נאמר בפרקנו (בפסוק כ"ג): "שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב".
יש לשאול: מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?
א. הסבר רש"י
כתב רש"י: "שמחה לאיש במענה פיו - כמשמעו: על ידי מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו. ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא: אם מוצאים בפיהם מענה אז תתקיים בם וישמחו.
ודבר בעתו מה טוב - שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו".
נראה שכוונת רש"י היא לגמרא במסכת עירובין (דף נד עמוד א), שם נאמר: "אמר רב אמי: מאי דכתיב 'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכנו יחדו על שפתיך' (משלי כב, יח), אימתי דברי תורה נעימים? בזמן שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך? בזמן שיכנו יחדו על שפתיך.
רבי זירא אמר מהכא: 'שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב', אימתי 'שמחה לאיש'? בזמן ש'מענה בפיו'. לשון אחר: אימתי 'שמחה לאיש במענה פיו'? בזמן ש'דבר בעתו מה טוב'.
הסביר רש"י שם: "אימתי שמחה וכו' בזמן - שיודע לדרוש הלכות חג בחג, דבר אחר: אימתי שמחה לאיש, אימתי אדם שמח בתלמודו - בזמן שיש לו מענה, כששואלין ממנו דבר הלכה".
ב. הסבר תלמידי רבנו יונה
בתלמידי רבנו יונה מצאנו הסבר נפלא לקשר בין שני חלקי הפסוק.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף קא עמוד א) אומרת: "העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו - מביא טובה לעולם, שנאמר: 'ודבר בעתו מה טוב'".
הרי"ף הביא את הגמרא הזו בפסקיו למסכת ברכות (בתחילת פרק חמישי). וכתבו שם תלמידי רבנו יונה: "ראש הפסוק הוא: 'שמחה לאיש במענה פיו', וזהו פירושו: כשהדברים טובים בעיני האדם - יש לו חשק לאמרם, ומתוך שרואה אותם נאותים, איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר דבור על אפניו, ואומר אותם לפעמים בלא עתם, ואין מעלתם ניכרת, והוא טעות. אלא לבקש עת לכל דבר ודבר, כי הדבר האמור בעתו כמה הוא טוב, מפני שבני אדם מכירים ומרגישים במעלתו. וכמו כן, אף על פי שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן, כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב, מפני שמועילין בני אדם באותה קריאה, כיון שהיא בשעת הצורך, ונמצא שמביא טובה לעולם".
יהי רצון שתמיד נדע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
