כשממלכת יהודה גלתה לבבל, הם ידעו מהנבואה של ירמיהו הנביא, שהגאולה תהיה שבעים שנה אחרי שקמה ממלכת בבל, ממלכת בבל קמה שמונה עשרה שנה לפני הגלות. ולכן הם ידעו שצריך לספור חמישים ושתיים שנה עד לגאולה.

בפרקים שלנו מגיע רגע הגאולה.   כשמלאו שבעים שנה למלכות בבל, מולך כורש מלך פרס. והוא מיד מפרסם הודעה וגם כותב אותה כדי שלא יוכלו לבטל אותה. ואומר שכל מי שרוצה מעם ישראל לעלות ולבנות את בית המקדש יכול. ומי שלא רוצה לעלות, יתן לאלו שרוצים לעלות כסף וזהב ובהמות, כך שיהיה איך לבנות את בית המקדש.

כורש מפרסם את ההודעה בכל העולם, וגם עשרת השבטים יכולים לעלות ולבנות. אבל בפועל רוב מוחלט של עם ישראל לא עולה. מתעוררים רק חלק מהמשפחות של יהודה ובנימין שגלו לבבל, כהנים ולוויים, וגם כנראה עוד אנשים מעשרת השבטים, שהצטרפו לממלכת יהודה עוד לפני גלות עשרת השבטים.

אותם אנשים עולים לארץ, כשזרובבל, הנכד של יכניה מלך יהודה בראשם. הוא מקבל מינוי מכורש להיות הפחה של ארץ יהודה, כלומר המלך המקומי שכפוף למלך פרס. כורש מוציא מאוצרות המלוכה גם את כלי בית המקדש שנבוכדנצר לקח כשהוא הגלה את דניאל חנניה מישאל ועזריה, עם יהויקים, ונותן אותם לזרובבל.

ואז יש רשימה ארוכה מאוד של המשפחות או הקבוצות שעלו לארץ, עם מספר האנשים שיש בכל אחת מהן. כולל פירוט של מי מהם כהנים או לוויים, ומי מהם צאצאי הגבעונים או הכנענים ששלמה לקח לעבדים בבניית בית המקדש. וסך כל האנשים שעלו, מתוך כל עם ישראל, מגיע לארבעים ושתיים אלף שלוש מאות ושישים איש בלבד.

הם מגיעים לארץ, וחוזרים לערים שבהם הם גרו בעבר ומתבססים בהם. ובשלב הזה עוד לא הולכים לבנות את בית המקדש.

עד כאן הפרקים האלה.

שאלה ראשונה שצריך לשאול היא למה כל כך מעט מעם ישראל עלו לארץ, במיוחד אם הם ידעו מראש מתי תהיה הגאולה והתכוננו אליה?

שאלה שניה: למה ספר עזרא או התנ"ך בכלל, לא עוסק בשאלה הזו? למה בשום מקום לא כתוב למה עם ישראל לא עלה, ואין ביקורת על הנושא הזה. רק בגמרא יש עיסוק בנקודה הזו. הפרקים שלנו, למשל, כתובים כאילו הגאולה מתנהלת לפי המתוכנן. ורק מי ששם לב למספרים יבין שיש כאן בעצם שאלה גדולה.

ושאלה אחרונה: למה צריך לפרט כל כך את כל המשפחות שעלו ואת השמות שלהן? למה לא מספיק לכתוב את מספר האנשים הכולל בלבד?

      נראה שהפרקים שלנו כתובים בצורה כפולה. מצד אחד הם באים לספר סיפור גלוי של גאולה. איך אחרי שבעים שנה התקיימה הנבואה ועם ישראל קיבל את הרשות לחזור לארץ, ולבנות את בית המקדש. זה סיפור שמח של תחילת ימי הבית השני.   ומצד שני הם באים להסתיר מאחריהם את הבעיה שלא עלה כל העם, ועל ידי ההסתרה הזו לגרום שרק מי שמעיין ישים לב לבעיה ויתעסק איתה.

הבעיה העקרונית בבית ראשון היתה שאנשים לא לקחו אחריות אישית על עבודת ה' שלהם. המלך הוא שהיה אחראי להכריח את העם לעבוד את ה'. ולכן כשהמלך היה רשע, העם בקלות עבר לעבוד עבודה זרה. כי העם שמע למלך, והאחריות היתה מוטלת על המלך. וזו הסיבה ששמואל התנגד להמלכה של מלך, והעדיף להשאר במצב של ימי השופטים.

הגלות אמורה לתקן את הנקודה הזו. בגלות אין מלך שיכריח לקיים מצוות. וכל אדם וכל משפחה נמצאים מפוזרים בתוך הגויים, ובאופן טבעי אמורים להתנהג כמו הסביבה שלהם. כך שכל אדם בגלות שבחר לעבוד את ה' ולא להתבולל בעמים שמסביבו, עשה את זה מאחריות אישית על קיום התורה והמצוות.

אבל הסיבה שהעם לא עובד עבודה זרה בגלות קשורה קצת לזה שהוא בגלות ולא בארץ. בארץ אדם הוא יהודי, פשוט כי הוא חלק מהעם שיושב בארץ ישראל. וממילא גם אם הוא עובד עבודה זרה הוא עדיין יהודי וישראלי. אבל בגלות אם הוא לא שומר על התורה והמצוות אז הוא ממילא יאבד גם את הזהות הלאומית שלו. ולכן כשהעם בגלות הוא מנסה לשמור על הייחוד שלו מול הגויים, ושומר את התורה.

המדרש בשיר השירים רבה על המילים "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" אומר שלכן חלק גדול מהעם פחד לחזור בשלב הזה לארץ. כי הם כבר רחצו את עצמם בגלות מהעבודה הזרה, ופחדו שחזרה לארץ תחזיר אותם לעבוד עבודה זרה. ולכן, כנראה, הם השאירו לקב"ה את ההחלטה אם הם יעלו או לא. אם הקב"ה יגרום שהמלך כורש יחייב את היהודים לעלות, הם יעלו. ואם לא, הם לא יעלו.

הקב"ה השאיר את הענין לבחירה שלהם. כי אם העם עוד לא לוקח אחריות אישית ובוחר לעלות, זה אומר שהגלות באמת עוד לא עשתה את הפעולה שלה לגמרי. והעם עוד לא לוקח אחריות אישית על קיום רצון ה'. ולכן מתחילה תקופת בית שני, שמכינה את העם לגלות הארוכה. תקופה שבה כל אדם יצטרך ללמוד תורה בעצמו, ולכן תורה שבעל פה תצטרך להתפתח מאוד כדי שכולם יוכלו להבין אותה.

ולכן יש פירוט של כל המשפחות שעלו, כדי שנבין שלא היה כאן תהליך לאומי כללי, אלא כל אחד לפי המדרגה שלו. ואלו שהגיעו למדרגה ועלו, נכתבים בספר אצל הקב"ה על המעשים הטובים שלהם, וכותבים ממש את השמות שלהם בתנ"ך. ונבין שכל אדם נכתב בספר אצל הקב"ה על המעשים הטובים שלו, וכל אחד אחראי על עצמו, ולא יכול לומר שהוא פשוט עשה את מה שכולם עושים.

מול מה שהתנ"ך עסק עד עכשיו רק במה שקורה לכל העם, ורק מה שעושים מלכים או נביאים, מהתקופה הזו התנ"ך מדבר הרבה על המעשים של אנשים פרטיים ומציין אותם בשמות. גם בספר דברי הימים, וגם בספרים שלנו.

ולכן הפרקים שלנו לא מתעסקים עם השאלה למה עלו כל כך מעט. כי העם באמת לא היה מוכן עוד, וזו היתה המדרגה שלו. ולכן הפרקים שלנו מתמקדים בהקמה של בית שני, כי זו התקופה שעם ישראל היה צריך בשלב הזה.

ובכל זאת יש לנו במרומז את הבעיה הזו, כדי שנבין שהקב"ה השאיר באחריות שלנו את העליה לארץ, והשאיר אותה לבחירה שלנו. ונבין שגם את הצד הזה צריך לבנות לקראת הגאולה האחרונה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.