כדי להבין את ה'אומר' הייחודי של מגילת קהלת, נבחן במאמר זה את קווי האופי המייחדים אותה. בכך תיסלל לנו הדרך להשיג ולו מקצת מאוצרותיה של מגילה זו.

נמנה בזה שישה הבדלים בין מגילת קהלת לבין שאר ספרי הנבואה. הבדלים אלו יעניקו לנו מבט רחב על דבר ה' המיוחד שבמגילת קהלת:

א. הגבלת המבט אל המצוי 'תחת השמש'

ספרי התנ"ך מלמדים שהנושאים שצריכים לעמוד במרכז סדר היום של האדם אינם נלקחים מתוך חיי הטבע. עולם הטבע על חוקיו, ואף פלאיו, אינו הנידון העיקרי של התנ"ך. התנ"ך עוסק בבירור הרבדים האמיתיים והנצחיים של החיים, אשר בדרך כלל הם נסתרים מן העין. הנבואה מחנכת את האדם שגם אם הוא מוקף בענייני החולין, עליו לזכור תמיד שמאחוריהם יש אמת פנימית. זוהי האמת האלוקית הנגלית בכל ספרי הנבואה, ואליה עליו לפנות בכל מעשיו: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). ממילא מטרת החיים היא לא רק לממש את הכשרונות הטבעיים, אלא להתעלות אל מה שה' שואל מאיתנו: "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י, יב). על פי מבט זה, 'העולם הזה' עלול להשכיח מן האדם את האמת ולהדיחו מדרך ה'.

ברם במגילת קהלת מוצאים אנו אופי ייחודי וחריג של דברי רוח הקודש. מגילה זו מצהירה כבר בפתיחתה ששאלותיה מתמקדות ברובד הנמוך של החיים: "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", כלומר "בדברים ארציים וחומריים" (א, ג ואלשיך שם). הביטוי 'תחת השמש' מופיע במגילת קהלת עשרים ותשע פעמים, בעוד בשאר התנ"ך הוא אינו מופיע כלל. בכך מדגישה המגילה שהיא עוסקת בתחום שמתחת סדרי השמש, כלומר עולם הטבע המקיף את האדם. כך אכן למדו חז"ל מביטוי זה במסכת שבת (ל, ב): "'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' — תחת השמש הוא דאין לו [-דוקא בעולם הטבע אין לאדם יתרון בעמלו, אבל] קודם שמש — יש לו"[1]. כלומר מלכתחילה קהלת אינו עוסק בכל מה שקשור לגילויי ה' ולתורתו, שהרי הם בודאי מקנים לאדם יתרון בעמלו. קהלת חוקר דוקא את העולם הגשמי.

ואכן, מסקירה של דרכי הבירור של המגילה, נדמה שאין היא מייסדת את חשבונותיה על האמיתות העליונות והנסתרות. נושאי הדיון העיקריים של מגילת קהלת הם התופעות הגלויות העומדות בפני האדם: חוקי עולם הטבע (א, ד-ז); הסתירות בין מעשים שונים של האדם (פרק ג); תופעות הרוע שבאנושות (ד, א-ח); דרכיהם של המלכים (ח, ב-ד); ערכם של החכמים והגיבורים (ט, יא); קשיי הזיקנה (פרק יב) ועוד. גם כשמזכירה המגילה את האלוקים, הרי זה לרוב מתוך הקשרים אלו.

התמקדות המגילה בחיים הגלויים בלבד, ניכרת מהיבט נוסף: במגילת קהלת מועלות תמיהות ושאלות רבות על חוסר הפשר וחוסר הצדק שבעולם. ובכן בשאר ספרי התנ"ך, כשמופיעות תמיהות שכאלה, הן מופנות אל הקב"ה. העמדה הבסיסית היא תמיד עמידה מול ה'. לכן הקושיות הן תמיד על הנהגת ה', כגון: "לָמָה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד" (שופטים כא, ג); "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ" (תהילים מד, כה); ועוד רבים. לעומת זאת במגילת קהלת השאלות אינן מופנות כלפי הקב"ה; קהלת אינו פונה אל ה' בתפילה, ולרוב הוא אף איננו דן מה עשה ה'. שאלותיו מופנות חלל האוויר, כמתרעמות כלפי מציאות החיים: "וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל" (ב, יז); "וּלְמִי אֲנִי עָמֵל וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי מִטּוֹבָה" (ד, ח); "וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ" (ה, טו). כלומר קהלת מביט לכאורה על העולם עצמו, ולא אל מי שמאחוריו.

הבעיות המתלבנות במגילה דומות באופן מתמיה לדיוני הפילוסופים, הנשענים בהתבוננותם על הגלוי והידוע לעיני האדם. על אופי זה של המגילה כותב הספורנו (א, יג): "'ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה' — התחלתי חקירתי בנפסדים [-בהתבוננות על העניינים הטבעיים החולפים וכלים] כמשפט כל חוקר להתבונן מהם אל מה שלמעלה מהם...". כה שונה הוא סגנון זה מן העיסוק הישיר ביעודים העליונים הנגלים לנו מן השמים, המופיע בשאר ספרי התנ"ך.

אנו נוכחים לדעת כי בין הגוונים השונים של ספרי התנ"ך יש מקום לגוון נוסף המברר את דבר ה' ב'לשון בני אדם'. זוהי דרך ייחודית של רוח הקודש, המביעה את האידאלים הנשגבים של התנ"ך בדרך עקיפה, דרך המבררת את ענייני העולם על פי המבט הטבעי. במגילת קהלת עורכת רוח הקודש את חשבונו של העולם כפי שהוא מופיע לפנינו בגולמיותו, ורק משם הבירורים מטפסים ועולים. הידיעות העליונות והנסתרות שנגלו לנו בהר סיני אינן נכללות בחשבון מראש במפורש.

ב. היעלמות שם הוי"ה ועם ישראל

ספרי התנ"ך עוסקים במה שה' אומר או עושה. הנושא הישיר של כתבי הקודש הוא תיאור עולמו של האדם מבעד לזווית המבט האלוקית עליו. וכך התנ"ך מגלה את יד ה' באופנים שונים. השם האלוקי המרכזי ביותר בהקשר זה הוא שם הוי"ה. שם זה קרוי 'השם המפורש', והוא מופיע רבות לאורך התנ"ך, בעיקר במקומות בהם פועלת יד ה' באופן גלוי: באמצעות ההיסטוריה או באמצעות רוח הקודש.

מגילת קהלת היא מהספרים היחידים בתנ"ך בהם לא מצוי שם הוי"ה, והשם היחיד המופיע בה הוא שם אלוקים[2]. ר' יהודה הלוי מבאר בספר הכוזרי (מאמר רביעי, א) כי שם אלוקים מציין את העובדה הכללית שיש שליט בעולם, אך הוא כלל לא מציין מהן תכונותיו (הנגלות כלפינו) ומהו ייחודו. משמעותו של שם אלוקים היא עצם האמונה בכח עליון באשר הוא, ועל כן הוא משותף לכל המאמינים מכל האומות אשר מכירים בכך שיש מנהיג לעולם. על כן שם זה הוא בגדר ידיעה סתומה, המותירה את בני האדם בשאלה: מיהו האלוקים השליט ומהו רצונו בעולם שברא. רק שם הוי"ה מגלה מיהו מנהיג זה ומדריך את הדבקים בו כיצד עליהם לנהוג בחייהם[3].

שם אלוקים קשור להנהגה הנסתרת של הקב"ה את עולם הטבע. הוא מופיע בהקשרים של ההנהגות הקבועות של הבורא, המנהלות את העולם כפי מנהגו הרגיל. על כן נזכר דוקא שם זה לאורך מגילת קהלת, כפי שמבאר הבן איש חי (שו"ת רב פעלים חלק ד, סוד ישרים, סימן יא): "ומה ששאלת מדוע בקהלת לא נזכר אלא שם אלוקים בלבד ולא נזכר שם הוי"ה... אלוקים גימטריא 'הטבע' וקהלת — כל דברים שבו מדבר על הטבע והנהגת האדם..."[4].

בנוסף להעלמת שמו המפורש של הקב"ה, גם עם ישראל, מוקד השראת שכינת ה' בעולם, מוזכר במגילה פעם אחת בלבד (א, יב), וגם זאת רק כדי להסביר מי היה שלמה. כשקהלת מנסה להבין את מהות החיים בעולם הוא אינו מתבונן במעשיהם של אברהם אבינו, דוד המלך או שאר גדולי האומה.  במקום זאת קהלת מנתח את החברה המתנהלת בדרכי עולם הטבע ואינה קרובה לשם שמים ("וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" — ד, ד; "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" — ח, ג).

הגילוי המפורש של ה', והנהגותיו עם עמו ישראל הם המקור לכל מה שקשור לקדושה, והם אינם מופיעים במגילה זו. העלמה זו מביאה לגילוי חדש של האמת האלוקית בעולם: באמצעותה מתגלות דרכי התבוננות חדשות של רוח הקודש בחיי הטבע הסתמיים, בהם שם השם המפורש איננו מופיע. רק כאשר העולם נבחן במבט נגדי לשאר התנ"ך ניתן לגלות עד היכן מגיעה יד האלוקים. אז מתגלות דרכי אלוקים הנוגעות לכל האנושות.

ג. תהייה וחיפוש במקום וודאות

גם סגנון הכתיבה של המגילה שונה מן המוכר בכתבי הקודש: בכולם אין מקום למבט של תהייה וחיפוש אנושיים. ספרי התנ"ך באים לגלות לאדם את האמת העליונה שאין בידו לעמוד עליה מעצמו. לכן מוצבת לאדם תביעה ראשית לנטוש את שיקוליו וספקותיו, ולאמץ בתור מקור היציבות בחייו את האידאלים האלוקיים המתגלים בתורה.

ממילא אין בתנ"ך מקום לתהיות ותמיהות המאפיינות את המבט האנושי. הסיפורים והאמיתות האמורות בו מפי ה' לנביא הם בעלי תוקף ודאי של אמת חותכת. משום כך התנ"ך מלא בציוויים שמקורם בשמים. כמובן יש מקום לתהיות ולשאלות, אך מבפנים ולא מבחוץ: בתגובה למעשה ה', וכחלק מתהליך הפנמתו והתיישרות על פיו. מצינו שאלות כאלה בתנ"ך כגון: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (שמות ה, כב); "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל" (חבקוק א, ג); "לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח" (תהילים עד, א). שאלות מסוג זה דוקא מדגישות את הוודאות הבהירה ביחס לסיבתו של כל אירוע בתנ"ך; רק על רקע וודאות שכזאת יכולים הנביאים לתמוה על כל חריגה משורת הצדק, ו'לתבוע' שה' יגלה אותו.

אולם במגילת קהלת הסגנון שונה: במקום קביעות וודאיות שאינן נתונות לערעור, מצויות במגילה זו תהיות ודרכי מחשבה ניסיוניות. במקום השקפת עולם ברורה ועקבית מופיעות במגילה אכזבות מדרכי מחשבה שנבחרו:

במקום "כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם" (דברים ז, ה) מחפש קהלת "אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ" (ב, יז).

במקום "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'" (תהילים צב, ו) נקבע במגילת קהלת החיפוש התמידי: "מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (ג, כא).

ובמקום "אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי" (תהילים קד, לג) קובע קהלת באכזבה: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים" (ב, יז).

ובאופן רחב יותר: על פי הסגנון הרגיל בתנ"ך, הנביא אינו תופס מקום והוא מופיע ככלי הקיבול של דבר ה' בלבד ("וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי"; "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר"; "הִרְאַנִי ה'" ועוד ועוד). בניגוד לכך, הסגנון של מגילת קהלת מדגיש ששלמה עצמו הוא המקור של השאלות והתשובות של המגילה. בירוריה נשענים על הידוע לו והנשקף לו בכל שלב: "וּפָנִיתִי"; "וְרָאִיתִי"; "וְאָמַרְתִּי" וכדומה. כך שקשה למצוא אמירה אשר מתוארת כידיעה משמים בשם ה'. זוהי החשבה מיוחדת של סברותיו של האדם והשגותיו, גם אם מדובר באדם הזך והחכם ביותר. דברי שלמה במגילה נמסרו לו ברוח הקודש, אולם היא מדברת בתור חכמתו שלו. שלמה מדגיש במגילה שדבריו נובעים מן החכמה החוקרת ומתבוננת: הוא מתאר שהוא רואה, מבין, יודע, חוזר בו, וכדומה. לעומת זאת, את שני הספרים האחרים שכתב שלמה הוא כתב כמקשה אחת הנאמרת משמים.

קהלת כותב מגילה זו בסגנון הדומה לסגנונו של חכם אנושי החוקר בדרכי השכל על ידי שאלות, תהיות ותשובות. השראתה של רוח הקודש עליו נערכת בסדר מיוחד ופלאי, כך שאין היא סותרת את אופי המחשבה האנושית המחפשת אחר האמת.

מתברר שכאשר דבר ה' מתגלה במגילת קהלת בעולם ש'תחת השמש', הוא אינו מציב מיד את האמיתות הוודאיות הידועות משמים. במקום זאת דבר ה' מאמץ כביכול את דרך ההשקפה האנושית הבוחנת את הדברים מלמטה למעלה, ומלאה ספקות ותמיהות. נמצא שמגילת קהלת הולכת עם האדם בסבכי התהיות וחוסר הוודאות שלו, ורק בעקבות שאלות ובירורים ממושכים היא חושפת את האמת.

ד. סתירות פנימיות

כשאנו לומדים את ספרי התנ"ך, אנו מוצאים לא מעט סתירות המקשות עלינו את הבנת הדברים. יישובי הסתירות בין תיארוכים שונים, ציוויים שנדמים כהפוכים, או הצגת אירוע מסויים באופנים מנוגדים, עומדים בלב העיונים של חז"ל והמפרשים לאורך הדורות. יחד עם זאת, ישנו קו עקבי וברור החורז את דברי הנביאים, והסתירות השונות הן מקומיות ויוצאות מן הכלל. יתרה מכך: בעודנו נתקלים באי־הבנות, ניכר כי דרך סלולה ואחדותית לפנינו, וברור כי הסתירות אינן נובעות אלא מקטנות הבנתנו. על כן מלאכה מרכזית במהלך לימוד תנ"ך היא יישוב הסתירות באמצעות הבנה מחודשת של הפסוקים, מציאת בחינות שונות וכדומה.

במגילת קהלת המצב הפוך: יש בה סתירות רבות שאינן נקודתיות ויוצאות מן הכלל, אלא הן מרכזיות ומקיפות. מגילה זו ממלאת את הלומד אותה במבוכה, משום שקשה למצוא בה מסקנות וקביעות אשר אין להן סתירה במגילה עצמה: שלמה מגנה את החכמה: "מַה יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן הַכְּסִיל" (ו, ח), את החיים: "וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים" (ב, יז), ואת השמחה: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (ב, ב). אך הוא עצמו שב ומשבח את שלושתן: "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו" (ח, א); "כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת" (ט, ד); "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" (ח, טו).

חכמים כבר קבלו על שלמה (מסכת שבת ל, א): "לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה". בהמשך הגמרא (שם, ב) נאמר שחכמים בקשו לגנוז את מגילת קהלת מחמת סתירותיה. הרלב"ג מבאר בהקדמתו למגילה ששמה ניתן לה על שם אותן הסתירות: זו מגילה המקהילה יחדיו טענות והבנות הסותרות זו את זו: "זאת המחשבה, המקבצת יחד הסותרים, קראה 'קהלת' בזה הספר'".

הסתירות במגילה מקרבות בשלב נוסף את דברי ה' אל תודעתנו. אילו היו מצויות במגילה אך ורק קביעות ברורות, רחוקים היינו מהבנה כיצד דבר ה' מתייחס אל הניגודים והסתירות הממלאים את חיינו. המגילה נכתבה באופן שהסתירות שבה מקבילות לסתירות שבחיינו. בכך הן מרוממות את ההבנה האנושית מן המקום בו היא נמצאת, אל האמיתות של התורה. אף שסתירות אלו מקשות מאד על הבנת פשט הפסוקים, הרי שהמסר העולה מכולן יחד הוא חד וברור: דרך התורה כוללת בקרבה גם את כל הקושיות, ואין הן פוגמות בה במאומה.

הרב קוק מבאר (עין אי"ה שבת כרך א, פרק ב, פיסקה צא, עמוד 112) שרק בעתיד, כשתרבה הדעת, ייושבו הסתירות במגילת קהלת. בשביל כל הדורות עד אז, הלקח המרכזי של המגילה הוא שכל הסתירות המופיעות בה מתיישבות על פי דרך התורה, גם אם אין אנו מבינים באיזה אופן. אלו דבריו: "המצב ההווי יהיה גם כן יונק מאור הספר, [אף] שמצד הבירור המדעי שבו היה ראוי להיגנז לעתיד לבוא... [ומדוע לא נגנז?] למען דעת שכל הניגודים והסתירות המתייצבים לשטן על דרך האמת והתֹם האמוני, כולם הם מובלעים ומתיישבים על אופנם... וישמש הדבר להורות לדורות... שלא יבהלו מפני חשכת הניגודים והסתירות...".

אכן אחר כל הסתירות איתן ייפגש האדם במגילה, הוא יפגוש לבסוף את המסקנה הברורה בסופה (יב, יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

ה. סתירות כביכול של יסודות התורה

בנוסף לסתירות בין פסוקים שונים במגילת קהלת, ישנם במגילה גם פסוקים הנראים כסותרים את תורת משה:

בתורה נאמר שהעולם הוא טוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), והנה במגילת קהלת למדים אנו כי הוא הבל ורע: "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א, יד).

בסיפור הבריאה (בראשית א, כז) מסופר על צלם אלוקים של האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", ולעומת זאת קהלת קובע שאין לאדם יתרון על הבהמה: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (ג, יט).

בתורת משה נאמר שמעשי האדם נתונים לבחירתו: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט), ואילו קהלת מוצא כי אין לאדם בחירה: "גַּם אַהֲבָה גַם שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם הַכֹּל לִפְנֵיהֶם" [-קודם שיהיו, כבר נגזר עליהם מה שנגזר (ראב"ע פירוש שני)] (ט, א).

וכך מצויות לכאורה במגילה סתירות נוספות ליסודות התורה. כמו הסתירות בתוך דברי המגילה עצמה, גם הסתירות לדברי התורה הובילו למחשבה לגנוז מגילה זו, כפי שנאמר במדרש ויקרא רבה (כח, א): "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שנוטין לצד מינות [-סילוף וכפירה]... משה אמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר טו), והוא אמר (קהלת יא): 'והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך', [וכי] לא דין ולא דיין?! הותרה הרצועה?!".

כמובן שעל פי האמת אין דברי קהלת סותרים את דברי התורה במאומה. כך אכן הסיקו חז"ל כשיישבו את הסתירות בהמשך המדרש (שם): "יפה אמר שלמה". אמנם הסתירות המדומות יוצרות קומה נוספת בפנייתה המיוחדת של רוח הקודש אל תוככי עולמו של האדם. לאדם יש תודעה מוגבלת ואין לו אלא מה שעיניו רואות, ובמקרים רבים נדמה לו שהוא פוגש אמת אחרת מן האמת המתגלה בתורה. גם מצבים אלו נכללים במבטה המיוחד של מגילת קהלת. בכדי להתייחס למבט האנושי באשר הוא שם, מדברת מגילה זו 'בלשון בני אדם' ממש. יש בה קביעות קשות שבתחילה דוקרות את לבו של ירא ה'. אולם בהתבוננות נוספת מתגלה שהמגילה מיישבת את הקשיים האנושיים הגדולים ביותר. כך שלבסוף מתברר שמגילת קהלת מעמידה יסודות חדשים לאמונה בתורה.

הרלב"ג ובעל עקידת יצחק כותבים בהקדמותיהם למגילה שהמגילה מסודרת על פי עיקרון של כתיבת התרסות קשות שנפתרות מאוחר יותר במבט רחב. המגילה בנויה מטענות קשות הנובעות מן השכל האנושי, ולאחריהן מגיע בכל פעם המבט הנכון על הדברים. מפרשים רבים לא פירשו באופן זה (ובביאורנו נלך בדרכם), אך מכלל המפרשים עולה כי טענות רבות במגילה אינן נאמרות כקביעה סופית וודאית, אלא כזעקה כואבת שנפתרת בהמשך על ידי מבט שלם יותר.

נמצא שהמגילה מתהלכת עם השכל האנושי גם במחוזותיו המעורפלים ביותר, ומרוממת אותו אט אט אל ההבנה האמיתית.

ו. נספח של פסוקי הבהרה בחתימת המגילה

בסוף מגילת קהלת קיימת תופעה חריגה ביחס לכל כתבי הקודש: נכתבו בה פסוקי סיכום המנוסחים בזווית מבט חיצונית למגילה, ודנים בה ובמחברה כעומדים מן הצד: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת... וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם... בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ..." (קהלת יב ח-י). פסוקי הבהרה אלו מבארים מה היתה מטרתו של המחבר בכתיבת המגילה, מהם מאפייניה, ומהו המסר הכללי העולה ממנה. בשאר ספרי התנ"ך אין אנו מוצאים נספחים שבאים להבהיר מה היו מטרותיו של כותב הספר. בדרך כלל אין צורך בכך משום שכתבי הקודש מדברים בעד עצמם והמסר שלהם ברור. אולם במגילת קהלת ישנו ערפל אודות הרעיונות המרכזיים אליהם מובילה המגילה. יכול אדם ללמוד מגילה זו ולתפוס אותה באופן אחר ממגמתה האמיתית. היא אף עלולה להיתפס כמגילה בעלת מבט אנושי תוהה ונבוך.

אם כן, ה'אומר' העיקרי של המגילה אמנם ניכר למעיין בעל מבט בריא, אך הוא אינו עולה בפשטות ובאופן ישיר מן הפסוקים. על כן היה צורך להוסיף לבסוף דברי הבהרה, כפי שכותב הרלב"ג (יב, ח): "בכאן נשלם מה שציווה עליו זה החכם, ובעבור שלא ידמה האדם שתהיה סתירה בדבריו ושלא ילמד ממנו לעשות הבלתי ראוי שב לזכור...". בפסוקים אלו מתבאר מהי באמת תכונתה של מגילה זו, ומהו המסר האמיתי העולה ממנה אשר מי שטועה בו איבד את כוונתה.

ומהו המסר של המגילה כולה? – "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם..." (יב, יג). התנ"ך כולו סובב סביב היסודות של יראת האלוקים ושמירת המצוות. פסוקי החתימה של המגילה מבהירים שגם היא לא באה אלא לצוות יסודות אלו.

סיכום

במאמר זה נוכחנו שמגילת קהלת מובילה אל אותם ערכי נצח של התנ"ך בדרך חדשה: היא פוסעת בשביליהם בדרכי התבוננות המאפיינות את 'העולם הזה'. קהלת לוקח בחשבון את דרכי הטבע ואת מאפייני החיים המצויים מול עינינו. רק דרך מעבר ארוך ומפותל של בחינת ערכי העולם חושף קהלת אט אט את הערכים האמיתיים. באופן זה הדעת האנושית מתעלה בהדרגה להבין מה למעלה ממנה.

על בסיס הבנת ששת המאפיינים הייחודיים של מגילת קהלת, בפרק הבא ננסה להבין מהו בעצם הנושא של מגילה זו, הגורם לה להיות מיוחדת כל כך.

 [1]במדרש ויקרא רבה (כח, א) למדו חז"ל עיקרון זה מפסוק אחר במגילה: "אמר ר' שמואל בר נחמני: בקשו [חכמים] לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטים לצד מינות: אמרו: [וכי] כך היה שלמה צריך לומר: 'מה יתרון לאדם' — יכול אף בעמלה של תורה במשמע?! חזרו ואמרו: אילו אמר 'בכל עמל' ושתק — היינו אומרים אף בעמלה של תורה במשמע הוא, הא אינו אומר אלא: 'בכל עמלו' – בעמלו הוא שאינו מועיל, אבל בעמלו של תורה מועיל".

[2] גם במגילות שיר השירים ואסתר שם הוי"ה אינו מופיע (ובהם גם שמות ה' אחרים אינם מופיעים אלא ברמיזה). ומכל מקום גם בספרים אלו הקשר בין הקב"ה לעמו הוא הנושא המרכזי. קהלת לעומת זאת, אינו עוסק באופן ישיר בהנהגת ה' את עמו.

[3] זו לשון הכוזרי שם (על פי תרגום האבן שמואל): "ואין שֵם מדויק וחשוב יותר מן השם הנכתב באותיות
יוד, הא, ואו, הא, יתברך ויתרומם. זהו הוא שם פרטי, בו רומזים לאלוה, לא בתואר המקום... ולא
בתארים ולא בהכללה כבשם הכללי 'אלוקים', כי אם בשם המיוחד לו, שכן הוא נקרא ה' על דרך
הייחוד. כאילו שאל שואל: מי הוא ה'אלוקים' אשר יש לעובדו? — השמש, או הירח, או השמים...? ועל זה באה התשובה: "ה'". כאילו אמרת: פלוני! ו[אז] קראת לו בשם פרטי — 'ראובן".

[4] באופן זה מבאר גם הרמב"ן את הזכרת שם אלוקים בלבד, בדרשתו למגילת קהלת.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.