הסגנון האוניברסלי של שלמה

הנושא המרכזי שבו עוסק התנ"ך הוא קורותיהם של ישראל. התנ"ך מתאר את המבט הנבואי על דברי ימי ישראל מאז תקופת האבות ועד תחילת ימי הבית השני. לשלמה המלך יש מקום מרכזי בדברי ימי ישראל. מלכותו היתה תקופת השיא של ההיסטוריה הישראלית. אך באופן מפתיע, הקורא את שלושת הספרים אשר חוברו על ידי שלמה: משלי, שיר השירים וקהלת, לא ימצא כל התייחסות לעם ישראל או לקורותיו[1]. הוי אומר שספרי שלמה נכתבו בסגנון אוניברסלי; רוח הקודש של שלמה מתנסחת בשפה כלל־אנושית, ממעל לכל גבול של אומה ולשון:

בספר משלי מנוסחים דברי המוסר באופן שכל אדם ואדם יכול להבינם מתוך מושגי חייו, ואף התורה הנזכרת בו פעמים רבות מכונה בדרך כלל 'חכמה'.

בשיר השירים אין בפשט הכתובים התייחסות לקורות עם ישראל. אמנם חז"ל ורובם של המפרשים מלמדים שכל עיסוקו של השיר אינו אלא בעם ישראל ובהשראת השכינה עליהם. אך דוקא משום כך בולט שהשיר נכתב בתור משל כללי של סיפור אהבה, ולא נזכר בו בפירוש מהו הנמשל של סיפור זה. משום כך ניתן להבין מגילה זו באופנים שונים.

עיקרון זה נוהג באופן בולט גם במגילת קהלת: שלמה מנסח את דבר ה' בלבוש של דברי חכמה השייכים לכל אדם באשר הוא.

ספריו של שלמה מבטאים אפוא את דבר ה' באופי כלל אנושי. במבט רחב יותר ניתן לראות ששלמה אכן פעל לקדש את שם שמים בכל האומות. כבר דוד המלך ביקש בתפילתו על שלמה (תהילים עב) ששלמה ישפיע על כל הגויים: "וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ. כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ... וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ" (יא-יז). מתוך כך דוד חותם תפילה זו בגילוי כבוד ה' על כל הארץ: "וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן" (יט).

ספר מלכים מתאר בהרחבה את יחסי החוץ של שלמה עם המדינות המרכזיות באזור. הוא קשר קשרים עם מצרים, צור, אופיר, שבא, ועם עמי התקופה כולם: "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ" (מלכים א ה, יד). האוניברסליות של שלמה באה לידי ביטוי גם בכך שנשא נשים נכריות רבות (מלכים א יא, א-ג). בהתאם למגמה זו, במעמד חנוכת בית המקדש שלמה התפלל שהקב"ה יקבל את תפילותיהם של כל הגויים: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ..." (שם ח, מא-מג).

אם כן, הניסוח הכלל־אנושי של ספרי שלמה, הוא חלק ממגמתו הכללית לקרב את כל הגויים אל השכינה השורה בירושלים.

מרכזיות התורה אצל שלמה

דוקא לאור פנייתו האוניברסלית של שלמה, יש לדעת שהזיקה העיקרית של שלמה היתה אל עם ישראל ותורתו. הפניה של שלמה החוצה אל הגויים היתה רק תוספת והרחבה של דברי התורה. אך בפעולותיו הציבוריות ובהשפעתו לדורות ניכרת דאגתו המרכזית על קיום התורה בישראל. הנאום הנשגב של שלמה במעמד חנוכת בית המקדש (בו הוא התפלל אף על קבלת תפילת הגויים, כמובא לעיל) עוסק קודם כל בקבלת תפילת ישראל: "לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ. כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ" (מלכים א ח, נב-נג). נאום זה נחתם בתפילה ובברכה על קיום התורה בישראל (שם נז-סא): "יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ. לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ... וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה".

במדרש שיר השירים רבה (א, ח) מתבאר גודל תפקידו של קהלת בהבנת התורה לדורות. חז"ל לומדים מן המילים בקהלת (יב, ט): "וְאִזֵּן וְחִקֵּר", ששלמה הוא שיצר את ה'אוזניים' המסוגלות להבין את התורה: "עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה, וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה".

וכך במסכת עירובין (כא, ב) מתואר כיצד 'שמחה' רוח הקודש כאשר שלמה נעזר בחכמתו לתקן תקנות לחיזוק קיום התורה: "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים יצתה [-יצאה] בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'". בביאור עניין חשוב זה האריך בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן כט): "חכמת שלמה המלך רבתה מחכמת כל בני קדם, ורוחב לבו היה כחול אשר על שפת הים עד שכל העמים באו לשמוע את חכמתו. וככל שרבתה חכמתו, הכיר יותר ויותר שראשית חכמה היא יראת ה', ושם לו למטרה עיקרית בהנהגת מלכותו לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה, ולקרוא לבני אדם ללכת באורח צדקה ובתוך נתיבות משפט, ולשקוד יום יום על דלתי חכמת התורה אשר ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים... ושלמה המלך בהיותו יודע ומבין מתוך אספקלריה חכמתית מאירה שאין חכמה כחכמת התורה... ייחד את עצמו ומסר את נפשו לגדור מסביב לה גדרים חזקים לבל ישגה בן אדם מישראל לשלוח את ידו לקצץ חלילה מענפיה, ועמד ועשה סייגים ותיקן תקנות שיש בהם משום משמרת למשמרת ומשום תוספת קדושה וטהרה...".

התקנות שתיקן שלמה יצרו קומה חדשה של שמירת התורה בישראל: הוא שביסס את קביעת סייגים והרחקות למצוות התורה[2]. כך נאמר במסכת עירובין (כא, ב): "בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים [-כלי ללא ידיות שיאפשרו את השימוש בו], עד שבא שלמה ועשה לה אזנים", ופירש רש"י שעל ידי התקנות שחידש שלמה "אוחזין ישראל במצוות, שנתרחקו מן העבירה".

אם כן, ביחס לכל אחד משלושת הספרים שחיבר שלמה, יש לשים לב כיצד באות בו לידי ביטוי שתי המגמות של שלמה: חיזוק שמירת התורה בישראל, ולצידה האוניברסליות.

ביחס למגילת קהלת, לעיל עמדנו על כך שרובה ככולה נאמרה לנציגי האומות ונוסחה בשפה של חכמה אנושית. מגילה זו האירה אור חדש על הבנת חיי החומר. היא מלמדת כל אדם להרפות מאחיזתו בחיי החומר, לשמוח בחיים הפשוטים, ולהאמין בטוב העולם. אולם שלמה הוסיף למגילה פסוקי סיום ובהם פירט מהי התכלית האמיתית של המגילה, שאותה מבינים רק ישראל: יראת ה' ושמירת מצוות התורה.

מעלת החכמה הפונה לקהל

מדוע בעצם קוראים למגילה 'קהלת'? שמה של המגילה נובע מכך שכששלמה מוזכר בה הוא קורא לעצמו בשם זה. כלומר במגילה זו  מתגלה רובד כה מהותי לחכמת שלמה, עד שהוא מקנה לו שם חדש.

השם 'קהלת' הוא מלשון קהילה. שלמה קרוי כך על שם שמסר את דברי המגילה לקהל גדול. כן מבואר במדרש קהלת רבה (א, ב): "למה נקרא שמו קהלת? שהיו דבריו נאמרים בהקהל, על שם שנאמר (מלכים א ח, א): 'אז יקהל שלמה'. ר' אחא בשם ר' הונא: "משמר נכנס משמר יוצא לשמוע חכמת שלמה [- מרוב ריבוי האנשים היה צורך לחלקם למשמרות (פירוש הרד"ל)]". כלומר במגילת קהלת החכמה העמוקה של שלמה היתה צריכה להיאמר דוקא לציבור גדול. ואכן ניתן לראות ששלמה נזכר במגילה בשם 'קהלת', בהקשרים של זיקה שלו לכלל הציבור או כשהוא בוחן את כל העולם[3].

בנוהג שבעולם, ככל שאדם חכם יותר, כן הוא יפנה אל מתי מעט יודעי־חן בלבד משום שרק הם יבינו אותו. אך במגילת קהלת נוקט שלמה במגמה הפוכה: הוא מוסר את סודות חכמתו דוקא אל ההמון כולו. יודעים אנו כמה דברי המגילה קשים ועמוקים, עד כדי כך שחכמים חשבו לגנוז אותם. ולמרות זאת שלמה ידע שעל מגילת קהלת להיאמר דוקא לכלל לקהל רב. מה פשר הדבר? אלא שמעמד ציבורי שכזה מקנה לבירורים הנעשים במגילה תוקף עצום – הוא מגלה שיש כאן חכמת אמת שאין לה אח ורע, וזאת משלוש בחינות:

• א. אימות דברי החכמה. כששלמה דרש את דבריו בפני כל ישראל, הוא הקנה להם וודאות ייחודית, שהרי הם עמדו במבחן של כל העם כולו. כך מבואר בספר 'ילקוט מעם לועז' (קהלת, עמוד ב): "שהעומד להשמיע דברי תוכחות לקהל צריך שיהיה חכם וירא שמים ומוכשר. ואם המדינה החשובה מינתה אותו למנהיגה, הרי סימן מובהק שהוא ראוי לכך. וזהו שנאמר כאן: 'דברי קהלת' — הדברים האלו שהם דברי תוכחה נאמרו על ידי קהלת שהיה אומר הדברים במקהלות עם ונתקבלו דבריו, ואם כן בודאי התמחה".
• ב. האמת הכוללת מתגלה במעמד ציבורי. בעולם הגשמי קיימים מסכים והסתרות: כל טוֹב מעורב ברע וכל אמת מעורבת בשקר. על כן כל התבוננות בעולם הטבעי, מצויה בסיכון ליפול במהמורות המטעות של העולם. כאשר פונה שלמה לבחון ולברר את ערכי העולם הגשמי, יש בכך סיכון של נפילה ועיוות. מה הדרך להינצל מכך? ובכן, כל הטעויות והמכשולים נובעים ממבט חלקי, מבט המדגיש זווית מסויימת או צד מסויים בלבד, ומתעלם ממילא מנקודת האמת הכוללת. לכן על מנת להינצל מן המכשולים והטעויות יש להתייחס אל המוני זוויות המבט האפשריות של הנושא, וזאת על ידי פנייה אל העם כולו. מבחינה זו, לחכמה הנאמרת במעמד הלאומי יש ערך כללי ומקיף. יתכן שלמעלה זו התכוונו חז"ל כשאמרו (קהלת רבה ז): "ניתן לו [-לשלמה] חכמה כנגד כל ישראל".
• ג. כלל ישראל הם המכון לגילוי השכינה. ר' יהושע אבן שועיב מבאר בדרשותיו (דרשה ליום ראשון דסוכות) שהשם 'קהלת' אינו מרמז רק על מעלת החכמה, אלא אף על מקור עליון שממנו היא נבעה – דברי קהלת לא נבעו משלמה עצמו, אלא מן הנפש הקולקטיבית של עם ישראל כולו: "ועל האמת אמר: 'קהלת' על השכינה שהיא קהילת יעקב. ולכן אמר במקום אחר (פרק ז): 'אמרה קהלת' [-בלשון נקבה], לרמוז לזה השם שהודיעו שהשכינה עִמוֹ ודבריו נאמרו ברוח הקדש". על פי הבנה זו, השם 'קהלת' ניתן לשלמה על שם השכינה ששרתה על קהל ישראל, והיא ששמה את דבריה בפיו.

אחד מפלאי התורה שנתן ה' לישראל הוא שהיא פונה אל גדולים וקטנים כאחד. רק תורה אלוקית מסוגלת לגדל כל אחד מן העם כפי מדרגתו. כעת אנו מבינים שגם במגילת קהלת קיים פלא זה: דבריה נאמרו ברוח הקודש בקהל דוקא משום שהם מקנים את השקפת העולם האמיתית גם לחכמי החידה יודעי הסוד, וגם להמוני העם.

צמצום חכמת שלמה בפנייתו להמונים

יחד עם מעלותיה של החכמה המתגלה בהמונים, העלמת שמו הרגיל של שלמה המלך מן המגילה רומזת כי בפנייה ההמונית יש הצטמצמות והסתרה. עמקי חכמתו של החכם מכל אדם אינם יכולים להיגלות בהמון, ומפני כך לא נזכר שמו הרגיל עליהם.

בפסוקי החתימה (יב, ט) מגיעה הבהרה שבמגילה זו מתגלה רק חלק מחכמת שלמה: "'ויותר שהיה קהלת חכם' — ויותר ממה שנכתב בספר זה היה קהלת חכם" (רש"י יב, ט). וכן כתב גם הרמב"ן (בתחילת דרשתו על המגילה): "מלבד החוכמות שבספר הזה, עוד היה יותר חכם...". הרמב"ן מוסיף שמגילת קהלת קרויה כך על שם מעמד ההקהל, משום שלא מתגלים בה דברי שלמה בכללם, אלא בחינה מסויימת של חכמתו הראויה להימסר להמונים.

באופן דומה, בעל ספר 'סדר היום' (ספר קהלת יב, ט) כותב ששלמה לא גילה במגילת קהלת את חכמתו העליונה, אלא רק את הרובד האנושי של חכמתו: "...עניין הספר הזה לההביל העולם ולחזק ידי עובדי ה', כי יראו וידעו כי הכל הבל ויבינו באחריתם. אבל עניין חכמתו המיותרת [-היתרה] על כל אדם לא גילה אותה כאן, כי עוד על זה למד דעת וחכמה ותבונה במשליו, ואזן ותקן בהם, וחקר למוצאי דעת".

הסתרת שמו של שלמה היא חלק מן ההסתר הכללי השורר במגילה. כששם ששם השם המפורש לא נזכר במגילה, ועם ישראל לא נזכר בה, כך גם נסתר שמו של שלמה. שלמה העלים את שמו מן המגילה על מנת לרמוז שהמבט השלם הנודע לו בחכמתו, אינו גלוי במגילה זו. בסעיף הבא נבין שלצמצום חכמתו של שלמה במגילה היה תפקיד חיובי במגילה זו.

קהלת — מיזוג בין רוח הקודש וחכמה

בסעיף הקודם עמדנו על העלם שמו של שלמה מן המגילה. כעת נראה שגם מבחינת המדרגה של רוח הקודש לה זכה שלמה בכתיבת המגילה, חל הסתר. לא היתה זו אותה המעלה של רוח הקודש שהנביעה את שאר ספרי הכתובים.

במקורות שונים מתברר שמעלתה של מגילת קהלת פחותה ממעלת שאר ספרי התנ"ך. במשנה במסכת ידיים (ג, ה; ובדומה לכך במסכת עדויות ה, ג) נחלקו התנאים האם מגילת קהלת נכללת בין כתבי הקודש. על כל כתבי הקודש גזרו חז"ל שהם יטמאו את הידיים, ונחלקו חכמים האם גזירה זו חלה גם על מגילת קהלת[4]: "כל כתבי הקדש מטמאין את הידיים, שיר השירים וקהלת מטמאין את הידיים. ר' יהודה אומר: שיר השירים מטמא את הידיים, וקהלת מחלוקת. ר' יהושע אומר: קהלת אינו מטמא את הידיים...". משמעות מחלוקת זו היא האם מגילת קהלת נאמרה ברוח הקודש כשאר ספרי התנ"ך, או שהיא בגדר חכמתו של שלמה בלבד, כפי שמתפרש בתוספתא (מסכת ידיים ב, יד): "ר' שמעון בן מנסיא אומר: שיר השירים מטמא את הידיים מפני שנאמרה ברוח הקדש, קהלת אינה מטמא את הידיים מפני שהיא מחכמתו של שלמה [בלבד]".

בהמשך המשנה (במסכת ידיים שם) מוכרע כי מקומה של קהלת הוא בין כתבי הקודש ועל כן היא מטמאת את הידיים: "אמר ר' שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן [-זקנים, שהכריעו] ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים... אמר ר' יוחנן בן יהושע בן חמיו של ר' עקיבא: כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו [-וכך הכריעו]". אם כן, נפסקה הלכה שקהלת נאמרה ברוח הקודש[5]. אך יש להבין את טעמם של התנאים הסוברים שקהלת נובעת מחכמתו של שלמה בלבד. אותם חכמים סוברים שדרך ההתנסחות של המגילה מעידה על כך: הרי שלמה לא ייסד את דבריו בפירוש על ערכי החיים הידועים מראש ממקור התורה, אלא על העולם הגלוי לפנינו. ובכן, לדעת אותם חכמים אין זה רק סגנון התנסחות, אלא זו עדות על כך ששלמה כתב את דברי המגילה בחכמתו. לפי שיטה זו, ראוי היה למצוא את רשמי האמונה והקדושה דוקא על ידי חכמה הנובעת מתוך העולם עצמו.

בהגהות לספר המנהגים של ר' אייזיק מטירנא (חג סוכות, ד"ה 'שבת דחול') נאמר שלא נוהגים לברך על קריאת מגילת קהלת בציבור בחג הסוכות משום שמגילה זו לא נאמרה ברוח הקודש. לכאורה דברים אלו עומדים בניגוד להכרעת המשנה במסכת ידיים אשר התקבלה להלכה; ואכן הלבוש (אורח חיים תרסג סעיף ב) הביא דעה זו ותמה עליה: "אבל תמיהני שהרי התרגום ורש"י ורוב המדרשות מסכימין שגם הוא [-קהלת] ברוח נבואה נאמר". בהתאמה לדברי הלבוש נהגו בקהילות אשכנז לקרוא את המגילה בברכה בחג הסוכות. אולי יש לבאר שגם לדברי בעל ההגהות, מגילת קהלת ודאי נאמרה ברוח הקודש, שאם לא כן לא היתה נכללת בתנ"ך ולא היו קוראים אותה כלל בציבור. אלא הכוונה שזוהי רוח הקודש הפחותה במעלתה מן הרגיל בתנ"ך, והיא קרובה להיות בגדר חכמה. על רמה זו של רוח הקודש לא תקנו חכמים ברכה.

כעין הדברים הללו מצינו גם בתשובות הרדב"ז (ב, תשכב). במענה לשאלה מדוע נזכר במגילת קהלת רק שם אלוקים ולא שם הוי"ה, עונה הרדב"ז שהעלם זה קשור לסילוק רוח הקודש של שלמה: "לדעת האומרים כי ספר קהלת חיבר [שלמה] לעת זקנתו, הרי לסוף ימיו נשיו הטו את לבבו... וכיון שלא מיחה בנשיו [שעבדו עבודה זרה] העלה עליו הכתוב כאלו עבד עבודה זרה [בעצמו] ונסתלקה ממנו רוח הקדש ונתמעטה חכמתו ממה שהוא למעלה מן השמש ולכן תמצא אותו כמה פעמים אומר: 'תחת השמש', וזה הפך [מן מדרגת החכמה לה זכה שלמה בתחילה, שעליה נאמר:] 'ותרב חכמת שלמה'. ולפיכך לא היה מזכיר זולת שם 'אלהים' לפי שהוא שם משותף כמו: 'ויבא אלהים אל אבימלך', 'אלהים לא תקלל'...". נראה שגם הרדב"ז מודה שמגילת קהלת נאמרה ברוח הקודש, וכוונת דבריו על סילוק רוח הקודש של שלמה היא על התמעטות מסויימת שלה.

אם נכלול במבט אחד את שתי השיטות המובאות במשנה נמצא, שמגילת קהלת מחברת בין שני עולמות רוחניים: שלמה היה בעל רוח הקודש. לצידה הוא גם זכה לחכמה האנושית הגבוהה ביותר. מצוי היה אפוא אצל שלמה מיזוג פלאי בין רוח הקודש וחכמה – בין השגות היורדות משמים, לבין הבנות העולות מן הארץ. הרב קוק עמד על מיזוג זה בדבריו על מגילת קהלת (מאמרי הראי"ה עמוד 100): "זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן שבין השכלת החול ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה...".

וברן, דוקא מיזוג פלאי כזה ראוי היה להוליד את מגילת קהלת. זו מגילה העוסקת בנקודת המעבר מהעולם הזה המצוי 'תחת השמש' — עליו היא מדברת באופן ישיר, אל העולם הרוחני הקרוי 'מעל השמש', שאליו באמת מכוון קהלת את האדם. בהתאמה לכך, מגילה זו נובעת ממדרגה ייחודית המחברת בין רוח הקודש ה'יורדת' משמים, אל המעלה שתחתיה: החכמה האנושית הגבוהה ביותר ה'עולה' מן הארץ. לאור זאת מובן שמחלוקת התנאים מהותית מאד למגילת קהלת: הם נחלקו מה היה ה'מינון' בין רוח הקודש והחכמה בכתיבתה.

סיכום

במאמר זה פגשנו את השילוב הפלאי שהיה בשלמה: מפעלו הרוחני העיקרי היה להעצים ולחזק את התורה וקיומה בתוך עם ישראל. ומצד שני, את ספריו הוא הפנה דוקא אל כלל האנושות. באמצעות הדיבור בשפת החכמה האנושית, שלמה מנשא ומרומם את כל בני האדם. ראינו שהיתה זו מגמה כללית של שלמה, לקרב את כל העמים אל אור ה'.

בהקשר זה עמדנו על מעלותיה של מגילת קהלת שלא נמסרה ליחידי סגולה אלא דוקא אל קהל גדול: דברי החכמה של המגילה עמדו במבחן של כל שכבות העם, ויותר מכך: הם נאמרו מתוך השראת השכינה של כלל הציבור.

בסעיפים האחרונים ראינו שדרכו של שלמה לדבר עם כל בני העם כאחד, היתה כרוכה בהסתרה של חכמתו האדירה, וצמצומה באופן שיהיה להמונים מגע איתה.

ומכך הגענו להבנה ששלמה עמד בין שני עולמות: הוא היווה חוליית חיבור בין רוח הקודש ובין החכמה. שילוב מיוחד זה האציל את ההשראה העליונה משמים על דברי החכמה העולים מן הארץ.

[1] מלבד מספר עובדות על חייו של שלמה כגון היותו בן של דוד, מלוכתו על ישראל ובירושלים.

[2] אמנם כבר לפני שלמה תוקנו תקנות בישראל, אך המטרה של רובן המוחלט לא היתה לחזק את שמירת המצוות, אלא לסדר את חיי העם בתחומים שונים.

[3] פירוט המקומות בהם נקרא שלמה בשם 'קהלת': כאשר שלמה נזכר כמלך — "דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" (א, א); כאשר הוא סוקר את כל הבריאה — "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (א, ב); כאשר הוא מחפש תכונות טובות בין כל המוני האנשים — "רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן... אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" (ז, כז-כח); כאשר מתוארת זיקתו אל הנהגת העם — "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם" (יב, ט); וכאשר נזכרים חיפושיו אחר היושר והאמת — "בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" (יב, י).

[4] גזירה זו נועדה לשמור על כתבי הקודש: חכמים ראו שאנשים נוהגים להצניע בתוך ספרי הקודש מאכלים של תרומה, ועל ידי כן באו עכברים וקלקלו את הספרים. על כן הם תיקנו שכתבי הקודש מטמאים, וכך לא יצניעו בהם מאכלי תרומה (מסכת שבת יד, א ורש"י שם).

[5] וכן פסק הרמב"ם ביד החזקה הלכות שאר אבות הטומאה (ט, ו).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.