• א. משבר המנהיגות
• ב. אישיותו של אבימלך אל מול מצב הדור הירוד.
• ג. דרך מנהיגותו של בועז.
• ד. סיכום

א. משבר המנהיגות

בסוף ספר יהושע מתוארת פרידת המנהיג, ממשיך דרכו של משה, יהושע בן נון, מן העם, לפני מותו:

וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים

    יהושע פרק כד א

יהושע מבקש מהעם, לפני פרדתו מהם, לכרות ברית מחודשת בינם לבין בורא העולם:

            וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה' וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר             וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת ה'

                                                                                                                                                יהושע פרק כד יד

ואכן, העם מקבל על עצמו לעבוד, אך ורק את אלוהי ישראל:

             וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת ה' נַעֲבֹד: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם          לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים...  וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט          בִּשְׁכֶם: וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה':

                                                                                                                        יהושע פרק כד כא-כב, כה-כו

מיד לאחר מכן, מתדרדר מצבו של עם ישראל. העם נכנס לסחרור של עליות וירידות, הן מהבחינה הרוחנית והן המדינית. בספר שופטים מתוארת תקופה זאת בצורה מעגלית: בתחילה,  מתרחק העם משמירת הברית עם אלוהיו. העמים סביב מענים אותו. בעקבות זאת, נשלח שופט, אשר מושיע את העם ומחזיר את העם לדרכו המקורית, בשמירת הברית עם אלוהיו. ברם, בתלמוד מאפיינים את עיקר הבעייתיות, שבתקופה זאת בהתדרדרות המצב המשפטי:

            "ויהי בימי שפוט השופטים"  אמר רבי יוחנן: מדוע "שפוט השופטים"? - דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך. אומר לו [הנשפט]: טול קורה מבין עיניך. על זה נאמר (ישעיה,    פרק א כב): "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם..."

                                                                                                            תלמוד, מסכת בבא בתרא, דף טו ב

חכמים ז"ל משייכים את נבואתו של ישעיהו לתקופה הזאת, תקופת ספר שופטים. בהמשך, מתוארת השחיתות של מנהיגי אותו הדור:

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו א כג).

אם כן, הבעייתיות של הדור שורשה במנהיגיו. עומדים שופטים אשר אינם מהווים דוגמא חיה להמון העם, כיצד עליהם לחיות על פי מורשתו של משה. ואכן, כך מסביר רבינו גרשום את דברי רבי יוחנן בתלמוד:

מי שהיה שפוט על פי בית דין, הוא שופט את שופטיו. [כלומר] שאם אמר לו השופט: טול קיסם שלך,    גזלה מתחת ידיך, היה משיב הוא לשופט: טול קורה. כלומר, אני גזלתי קיסם, שהוא מעט, [אבל] אתה גזלת קורה שהוא גדול מזה.

בקרב העם נוצר חוסר אמון במערכת המשפט. האם ניתן להאשים את יהושע ביצירת המצב, שבו מתערערים יסודות המשפט בקרב העם?

            וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ

                                                                                                                                    יהושע פרק כד כח

כך פועל יהושע מיד לאחר כריתת הברית המחודשת.  האמנם ניתן לומר שאי הצבת מנהיג סמכותי אחד, שירכז סביבו את העם וירדה בו, היא שמולידה את המצב הפרוע? ימים שמתאפיינים על ידי כותב  ספר שופטים, בתכונה מרכזית אחת:

            בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו  יַַעֲֲשֶה

                                                                                                            שופטים פרק יז ו וכן יח א וכן כא כה

האם כותב ספר שופטים[1]  חוזר על משפט זה, כדי לציין לפנינו את סיבת ההתדרדרות של העם? מדוע, אם כן, לא טרח יהושע להקים בסוף ימיו מרכז שלטוני אחד? ארמון, שסביבו יתנהלו חיי העם על כל שניים עשר שבטיו? מדוע לא אימץ יהושע לפני מותו את המודל, שעל פיו התנהלו חיי העמים בסביבה. מודל, שבו יש מלך סמכותי אחד, בעל יכולת שלטונית מוחלטת?

            שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, (שופטים פרק כ) מפני מה נהרגו? מפני היה להם לסנהדרין גדולה,             שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם [שבעים זקנים, שהעמיד משה כמסופר בספר במדבר         פרק כא כד]. היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן           (ברכיהם) ויחזרו בכל עיירות ישראל. יום אחד ללכיש. יום אחד לבית אל. יום אחד לחברון. יום אחד             לירושלים וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ. בשנה ובשתיים ובשלש, עד שיתיישבו         ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן, שברא מסוף העולם ועד סופו. והם          לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים: "שלום עליך             נפשי, כדי שלא להרבות עליהן את הטורח...                                                                                                                                                                                                                        תנא דבי אליהו רבה - פרק יא

במדבר מעצב משה, על פי דיבורו של בורא העולם בנבואה, מודל שלטוני אחר משאר העמים. לא מלך בעל סמכויות בלתי מוגבלות, אלא מלך, אשר סמכויותיו משתתפות עם מועצה שלטונית של שבעים זקנים.

במדבר פרק יא

(כד) וַיֵּצֵא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל:

(כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:

נראה שיהושע אימץ את המודל הזה. הוא קיווה שהמועצה, שהעמיד עם משה ופנחס בן אלעזר, אכן תמשיך ותמלא את תפקידה לאחר מותו. מועצת שבעים הזקנים ("סנהדרין" בלשון המדרש) תעבור ממקום למקום בקרב שבטי ישראל. תדריך את העם כיצד לנהל את חייהם המעשיים לאור משנתו של משה. חיי המעשה בארץ יצרו בעיות חברתיות ומוסריות חדשות, שלא הוכרו קודם לכן בחיי המדבר הפלאיים. הלכות שכנים, הלכות קנין, נישואין וגירושין וכדומה. על חכמי התורה, הזקנים, היה מוטל להתמודד עם המצבים החדשים בדרך מקורית, לאור הדברים, שנכתבו בתורה והתפרשו על ידי משה במשך ארבעים שנה במדבר[2]. אך הצרכים הפרטיים השתלטו. הצורך ליישב את בני משפחותיהם גבר על הצורך לבסס את מצבו המשפטי של עם ישראל. וכאשר לא קמה הנהגה, אשר החליפה את מנהיגותו של יהושע, מצבו של המון העם הלך והידרדר. ללא מנהיגים, הראויים להדריכו. ניהול חיי המעשה היום יומיים התנהלו על פי צרכי היחיד ושיגיונותיו. במצב  כזה נפרצו הגבולות. הגזל הפך לנורמה חברתית וגם גדרי הצניעות והנאמנות המשפחתית התערערו.     

רבי יהודה נשיאה בעא קומי [שאל לפני] רבי פנחס בן רבי שמעון: "בועז גדול הדור הוא ואתה אומר: "וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה..." (רות פרק ג ז)? אמר לו: לפי שהיה אותו דור שטוף בעבירה והיו נותנים שכר לזונות מן הגרנות, שנאמר: "אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן" (הושע פרק ט א).

ילקוט שמעוני רות פרק ג רמז

ב. אישיותו של אבימלך אל מול מצב הדור הירוד

בתלמוד, מסכת בבא בתרא דף צא א-ב, דנים החכמים ז"ל בהיתר לבטל מצוות עשה של ישיבה בארץ ישראל. במסגרת הדיון, מביא התנא, רבי שמעון בר יוחאי, כראיה לחומרת האיסור לצאת מהארץ לחו"ל, את מקרהו של אלימלך ובני משפחתו:

היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ. שנאמר (רות א יט):"וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי..."

אבל בהמשך מביא התלמוד את דעת רבי חייא בר אבין, האומר בשם התנא, רבי יהושע בן קרחה::

חס ושלום, שאפילו מצאו [אלימלך ובני משפחתו] סובין, לא יצאו [את ארץ ישראל למואב]. ומפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, שנאמר (ישעיהו פרק נז יג): בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִך.."

רבי יהושע בן קרחה נזעק לנקות את אלימלך ובני משפחתו מאשמת ביטול המצווה של  ישיבת ארץ ישראל. הוא אינו מוכן לקבל את ההנחה, שהעזיבה נבעה מצורך כלכלי. הפגם הוא רוחני. חוסר היכולת של המנהיג, אלימלך, לעמוד בפרץ כנגד קלקוליי הדור. לאו דווקא בדרך מעשית, אלא לעמוד בתפילה ולבקש רחמים עליהם[3].

רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות: ושם האיש אלימלך שהיה אומר אלי תבוא מלכות...

מדרש רבה רות - פרשה ב פסקה ה

רבי יהושע בן קרחה, המוצא פגם בהנהגתו הציבורית של אלימלך, הוא גם שדורש את שמו לעניין מלכות. הדבר מעוגן בתולדות המשפחה: אלימלך הוא בנו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בעבר. זהו ייחוס משפחתי בעל משמעות. הוא מתייחס ישירות אל פרץ בו יהודה. המסורת במשפחתו מספרת על הבטחה, שמבני המשפחה תקום מלכות בישראל. זו היא הבטחה, שמחויבות בצידה. 

            "אלימלך שהיה אומר: "אלי תבוא מלכות". מפני שעל רוב שלמותו היה אומר, שאין ראוי למלכות ישראל             כמוהו. ולרמוז רוממותו הוא טעם פז"ר גדו"ל [בקריאת המגילה בטעמים מורה טעם זה על גדולת            נפש].

הרב משה אלשיך פרק א א

לא רק מסורת משפחתית מלווה את אלימלך, אלא גם תכונות אופי המתאימות להנהגת הציבור. יש בו גדלות אידאליסטית הנדרשת ממנהיג, הרוצה להביא את עמו ואת החברה, שבה הוא חי, אל מקום טוב יותר. 

ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי... אלימל"ך, הוא נשמה לנשמה. נעמ"י היא נשמה...

תרגום מדרש זוהר חלק א דף עט ב

אלימלך זכאי היה. ויכול היה לעמוד ולהגן על דורו

תרגום מדרש זוהר חדש על רות

כוחות החיים הנמצאים בנפשו הגבוהה של אלימלך דוחפים אותו למלא את ייעודו כמנהיג.. מצבם הירוד של האנשים איננו נותן לו מנוחה. השאיפה להקמת מלכות בישראל נובעת מהבנתו, שבזה ישתנה מצבם. לא מתוך רדיפת שלטון ושררה הוא פועל למען מטרה זאת, אלא מתוך אידאליזם צרוף.

            "וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב..." (דברי הימים א פרק ד כב) אלו מחלון וכליון ולמה נקרא שמן יואש       ושרף יואש שנתייאשו מן הגאולה

                                                                                                            תלמוד מסכת בבא בתרא דף צא ב

מן הסתם, הייאוש מופיע במשפחת אלימלך לאחר שניסיונותיהם לשנות את המצב נכשלו. את הסיבה לכישלון הם רואים, כפי שמציין כותב ספר שופטים כמה וכמה פעמים, באי העמדת מלך, אשר יטיל את  מרותו בעם[4]. מצב זה נמשך שנים רבות. יש בהחלט אפשרות הגיונית, שהיציאה שלהם למואב הייתה מתוך מחשבה לקדם את עניין המלכות בישראל[5]. במואב, כמו בשאר עמי הסביבה, יש מלך סמכותי. ארמון שסביבו מתנהלת הממלכה.            

"ויבאו שדי מואב ויהיו שם..." הלא יראה שפת יתר, כי מי לא ידע, כי אם באו שמה [שגם] שם היו?...       שאומרו "ויהיו שם..." הוא מיותר. והנה המתרגם [לארמית] השיב על זה באומרו: "והוו תמן רופילין", כלומר קנו שמה הוויות שררה ויהיו שרים גדולים.

                                                                                                            רבי משה האלשיך ז"ל על רות, פרק א א[6]

אבימלך ובניו משתלבים בחיי הארמון ונעשים שם לשרים. אך למרות ההיגיון שביציאה למואב, יש בכך נזק. העזיבה בשעת משבר של מנהיג הדור מחלישה את רוח העם ונוטעת בו חוסר אמון בייעודו. הוא מאבד את האמונה והביטחון  שהוא מסוגל להשתנות.

יתר על כן, המלכות הנצחית בישראל לא תקום כחיקוי למלכות העמים[7].  המלך בישראל מציאותו שונה לגמרי ממציאות המלכים בעמים האחרים. אמנם, גם הוא כמוהם, ממלא תפקיד של ריכז וביסוס הסדרים החברתיים והמשפטיים. אך עיקר עניינו של המלך בישראל הוא, כמשה רבינו בזמנו, להיות האישיות המקשרת את העם אל בוראם. כדי להגשים יעוד זה עליו להאמין בכוחות הגנוזים בעם ולהביאם בכוח אמונתו זאת אל ייעודם, הייעוד של ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמות פרק יט ו). בהתפללו על העם החוטא בחטא העגל, מציל משה את העם מאסון. (שמות, פרק לב יא- יג ודברים פרק ט כה – כט) כוח התפילה של מנהיג הדור להתפלל ולבקש רחמים על דורו החוטא, הופך מרגע זה לדרך, שעל כל מנהיג לאמץ לעצמו. זה עומק דברי רבי יהושע בן קרחה, המובאים במדרש לעיל - שנענשו אלימלך ובניו בגלל שלא התפללו על הדור. משה, בהתפללו על עם ישראל בשעת מעשה העגל, בהר סיני, מציב בכך את דמות המלך בישראל. המנהיג, שמלבד היותו אידאליסט, המבקש לתקן את העם ולשנותו, מאמין ביכולת העם להשתנות. האמונה, שגם אם ירחק העם מייעודו - תמיד תהיה אפשרות של דרך תשובה ותיקון. התפילה של המנהיג על דורו באה מתוך ידיעה, שישנם כוחות גנוזים בעם,  כוחות של תשובה ורצון להיטיב את דרכו. כמו כן, הידיעה שבכוחו של מנהיג הדור הוא להוציא כוחות גנוזים אלו מן ההסתר אל הגלוי. ראיה זאת הייתה חסרה לאלימלך. כמשה בהר סיני, היה לו להמשיך ולהאמין בעם. לעמוד בתפילה ולבקש רחמים על דורו. אך הוא לא היה מסוגל לכך. 

            המלכות הנישאה [האידאלית] היא, שיהיה הרוח הנשגב והמרומם של המלך, הקולט בקרבו את האוצר   היותר נעלה לגדולה ולתפארת של הגוי כולו, פועל באומה כולה. הרוח הנעלה, הוא מתלבש בסדרים     ותכסיסים של הנהגת המלכות, היוצאים אל הפועל, ומתמלאים על ידי העם והצבא.

                                                                                                                        עין אי"ה, מסכת שבת, דף נו א

המלך, באישיותו הנישאה, קולט אל קרבו את רוח העם. מלידה יש בו תכונות אופי מיוחדות עמם הוא מסוגל לקלוט את אוצר החיים הגנוז בקרב העם.  אך לא רק את יכולותיו האישיות של המנהיג האידאלי מציב משה בהנהגתו, אלא גם את צורת המלכות האידאלית. מלכות, שהיא דרך חיים משותפת, אותה מגשימים אנשי העם: חוקים ומצוות מאת בורא העולם, המחייבים את כולם - מהגדול שבהם ועד לקטן. המלך, אשר מגשים בחייו הפרטיים, בשלמות, את דרך החיים המשותפת לכולם, משמש לעם כדוגמא חיה לייעודם. לנגד עיני האנשים ניצבת האישיות, אשר מכוח כישרונה המנהיגותי סוחפת אותם אחריה. מצד אחד, הוא הסמכות השלטונית, הרודה בעם ומעצבת את סדרי חייו החברתיים, אך, מצד שני, הוא גם האדם שחי בעצמו, עד כלות הנפש, את הנדרש מהם מאת בוראם[8]. גם הוא כמותם עסוק כל ימיו בתיקון הנפש והיטהרותה. רק על בסיס אישי זה נבנים מנגנוני השלטון בישראל. רק כך יוכל העם להתמסר לסדרים החברתיים ולחוקי המלכות. לעומת דרך הנהגה זו, אותה מייצג משה בחייו, יש הנהגה חיצונית וחסרת תוכן רעיוני המשותף לכולם.

            אמנם בהשפלת המלוכה, שיהיה המלך רק צל מלך, יהיו החוקים והסדרים נאמרים בשמו, והצבא בכללו סר למשמעתו כדבר מלך שלטון, אבל הרוח של הממלכה יהיה על פי שרי החילים הרודים בעם על פי           חפצם ושיטתם..

                                                                                                                        עין אי"ה, מסכת שבת, דף נו א

במצב הזה של "צל מלך" בישראל, הפקידות, היא שלפי הבנת כל אחד ואחד מנושאיה, מבטאת את רוח העם. ברם, מטבע הדברים, אופייה של כל פקידות, שהיא עוסקת יותר בצד הטכני של ניהול הממלכה. במצב כזה החוק הכתוב והסדר המוסכם נעשים עיקר והמלך מהווה רק סמל שלטוני, בתפקידו הוא משמש את הפקידים, לצורך השלטת הבנתם האישית את הרעיון.[9] 

ג. דרך מנהיגותו של בועז

אל מול כישלון מנהיגותו של אלימלך ניצבת דרכו הייחודית של בועז בהנהגת העם.

            "וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'"

                                                                                                                                                רות פרק ב ד

דרך צורת המפגש הזאת של ברכה הדדית ניתן ללמוד על יחסיו של בועז עם עובדיו: יחס אנושי, של כבוד והערכה הדדיים. חכמים ז"ל לומדים שבועז תיקן תקנה לברך איש את רעהו בברכת "שלום" ובהזכרת שם אדנות. כלומר, בועז פעל בדרך יוצאת דופן, דרך הפרת הכללים הרגילים, של איסור הזכרת שם שמים בענייניי חולין, בניסיון להביא את המציאות החברתית המקולקלת למצב טוב יותר.

            "ועמד בועז ובית דינו והתקינו לשאול שלום בשם [כינוי מפורש של בורא העולם], שנאמר: (רות פרק ב ד)             "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'"[10]

מה הייתה המציאות המקולקלת, שבגללה ראה בועז צורך להשתמש באחד מכינויי הקודש של בורא העולם לצרכי חול אנושיים של הגברת הידידות בין אדם לחברו.

            בזאת יתוקן זה החלק הרשום של השלום האנושי, על ידי הרבות יראת ד' ודעת אלוהים בעולם, אז לא             יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה             פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כי אם באהבה וחיבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם,             באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני             הצדדים.

                                                                                                פירוש עין אי"ה על מסכת ברכות דף נד א [רעא]

לפי הבנה זאת של הרב קוק, כאשר הן האדון המעסיק והן העובד, שניהם חיים בתחושה, שהם עובדיו של בורא העולם, נתונים למרותו, יכול להיווצר ביניהם יחס של כבוד הדדי. הקשבה איש לרעהו. המעסיק לא ירשה לעצמו לרדות בעובד, מכיוון שהוא מחויב על פי ציוויו של בורא העולם לדאוג לכל צרכיו. אך גם העובד לא יחוש קיפוח, במעמדו הנמוך משל מעבידו, מכיוון ששניהם הלוא "עובדים שווי ערך" אצל בוראם. כאשר הולכת תודעה זאת ומשתרשת במשך זמן בקרב האנשים, יכולים להיווצר יחסי אמון בין המעמד העשיר, הגבוה בחברה, בעלי השדות, המעסיקים, לבין העובדים תחתם.

בועז רואה צורך לתקן קלקול יסודי זה של יחסים בין מנהיגי העם ועשיריו לבין ההמון. כאשר מרגע ההתנחלות בארץ לא מילאו הזקנים, מועצת החכמים, מנהיגי העם לאחר יהושע, את תפקידם. כאשר במקום לדאוג לצרכי הציבור הלכו הם איש לנחלתו, כדי לדאוג לצרכיהם הפרטיים, צריכה להיווצר הנהגה אחרת. הנהגה אשר דואגת לכל אחד ואחד מבני העם המונהגים על ידה.  הנהגה הניגשת בענווה ובאהבה לעבודת הקודש של ניהול חיי הציבור. הנהגה כזאת צריכה לקום בקרב השופטים. אדם הניגש למשפט חייב להיפגש, מלבד הדרך של משה רבינו, הדרך "יקוב הדין את ההר", עם דרכו של אהרון הכהן. הדרך של "אוהב שלום ורודף שלום". גם בחיי הכלכלה, הן הפועל והן המעסיק יפגשו עם הגישה הבסיסית של חוקי התורה בתחום יחסי עובד-מעביד. יחסים המושתתים על "עבדי הם [של הקב"ה] ולא "עבדים לעבדים [בני האדם]". כלומר, אין רשות לאף אדם להשתרר בכוח על אחרים ולהתעמר בהם, מפני שאינם תחת רשותו הבלעדית.

דרך זאת של בועז היא שמולידה את המלכות בישראל. רק בדרך זאת תיוולד באומה המלכות הנישאה. המלכות שמחברת בין מלכות שמים-אידאלית של עבודת בורא העולם, לבין מלכות ארצית, בעלת צרכים ודרישות חומריים.

שלוש דורות[11] לאחר שיסד בועז דרך הנהגה זאת של העם, קם מנהיג, שהלך בדרכו: שמואל הנביא.

            וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה"

                                                                                                                                    שמואל א פרק ז טז

            המעלה העליונה של מנהיג האומה היא, שיהיה מרגיש בעצמו, שהוא כל כך נתון לטובת המונהגים             על ידו, עד שהוא מרגיש את ערכם ומצבם ואת טוב הסדרים, שהם צריכים להם. לא כפי אותה ההשקפה             המצטיירת לו בנפשו, כי אם, כאילו ירד למצבם בבירור, וכאילו הוא עומד עמם על מצב אחד ומקום אחד. זאת התכונה העדינה, כשהיא מתגברת בשופט צדיק, תמשיכהו להיות הוא יורד אל העם, נוסע ומסבב            למקומות מושבותיהם, וממילא גם כן [על ידי כך] מנמיך את רוחו למצבם פנימה, הרחוק מאד מערכו, ועל   ידי זה יעלה אותם וינטלם [ינהלם], וישפוט אותם משפט צדק והדרכת אמונה.

                                                                                                                   עין אי"ה על מסכת שבת דף נו א

ד. סיכום

משבר ימי "שפוט השופטים" הוא משבר של מנהיגות. יהושע משאיר את מועצת החכמים, את הזקנים, להנהיג ולשפוט את העם. אך הצרכים הפרטיים מתגברים ונוצר המשבר. בעם מתגברות הנטיות האגוצנטריות. הדאגה של היחיד לרווחתו. או לחילופין לרווחת שבטו. האידאל המאחד את העם חבוי במעמקי הנפשות הצמאות להופעת המלכות. אל תוך מצב זה נולדים שני האישים: אלימלך ובועז. לשניהם מטרה משותפת. שניהם מבינים שהפתרון נמצא בהקמת מלכות בישראל.  ברם, יש פער בהבנת אופי המלכות בישראל. אלימלך מבין שהמלכות חייבת להיות מלכות הדומה באופייה לכלל המלכויות של שאר העמים. אמנם, יש בה את הייחודיות של חוקי התורה. אך המבנה החיצוני דומה: שלטון היררכי ברור. מנגנון פקידותי רב רושם של "חזנים וסופרים". של דקדקנות והטלת אימה וכבוד חיצוני, אשר נועדו להרשים ולהרתיע. רק כך ייכנעו הבריות ויקבלו עליהם משפט צדק. יתרחקו מלעשות רע.

ואילו הנהגתו של בועז הינה הנהגה הבנויה על אמון ויצירת קשר בלתי אמצעי בין העם לבין מנהיגו.  לא מכוח סדרי שלטון נוקשים, ישפוט השופט, אלא מכוח אישיותו הטהורה. במסירות נפש, באהבה יהיה קשוב לצרכי העם. מתוך אמונה בכוחות החיוביים הגנוזים בקרב העם הוא יוציא אותם ל הפועל.

אלימלך יוצא בשעת משבר למואב. הוא מצדיק זאת באותה המחשבה, שמכוחה של היציאה, יחזרו הוא ובניו לימודי ניסיון בניהול ממלכה. יחזרו כדי להקים את המלכות בישראל.

בועז, לעומתו, נשאר. הוא תופס את מקומו של אלימלך כמנהיג השופט. אט אט בתהליך של כמה שנים הוא מחולל בכוח אישיותו את המהפך בדרך החשיבה של האנשים. באהבה ובסבלנות הוא יוצר בעם את האמון הנדרש במנהיגיו. הוא מבליט את החסד והדאגה לטובת היחיד שבחוקי התורה. בדרך זאת הוא יוצר את ההזדהות החסרה בסדרי חברה מתוקנים. בדרך זו האנשים נחשפים לכוחות החיוביים שבהם. לרצון הטוב שהוא הבסיס לכל נפש השייכת לעם ישראל.  

[2]  בתלמוד, מסכת בבא קמא דף פב ב, מובא שיהושע בן נון תיקן תקנות מיוחדות בין אדם לחברו בכניסתם לארץ. וכך מובא בפירוש הרמב"ן על הציווי בדברים פרק ו יח: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב..."  - כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צווך, ועתה יאמר, גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם..." ונראה, על פי המדרש בתנא דבי אליהו, שזו ה"דרך ארץ", שהיה על הזקנים לעבור ממקום למקום וללמד את ישראל בכניסתם לארץ, להכריע בחוקים ובמשפטים, אשר התעוררו בכניסתם לארץ ואשר לא נאמרו בפירוש בתורה .

[3]  מכוח זה של לימוד זכות ובקשת רחמים, מודיע בורא עולם לגדעון (ספר שופטים פרק ו יד), שנבחר להנהיג את העם.    

[4]  שופטים פרק יז ו ; פרק יח א ; פרק כא כה. 

[5] עיין בספרו של הרב יהושע בכרך זצ"ל שהעמיד את סיבת עזיבת אלימלך כצרות עין בלבד. דבריו מבוססים על המדרש בילקוט שמעוני רות א תקצח: "אלימלך, מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו... עמד וברח מהם...". בדבריו לא מוזכר כלל עניין בקשת המלכות של אלימלך. גם לא מובנת מדבריו אישיותה הנדיבה של נעמי, כמובא לקמן, אשר הסכימה "לברוח" יחד עם בעלה למואב, מתוך צרות עין. לכן יש להבין את "הבריחה" של משפחת אלימלך בהקשר רחב יותר. ייאוש מהיכולת להעמיד סדר חברתי, שבו נתינת החיטים תהיה על בסיס משפטי צודק ולא מתוך הפקרות. למשפחת אלימלך, למעלתם, ההיצמדות ל"שורת הדין" של חלוקת חיטים צודקת בדרך של החזר הלוואות בזמן של מצוקת רעב ואי הליכה "מעבר לשורת הדין", נחשבת כ"צרות עין".      

[6] "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים" (פרק א ד) כעשר שנים שהו מחלון וכליון במואב לאחר מות אלימלך. ונראה, לאור דברי הרב משה אלשיך, שרק לאחר שקנה אבימלך "הוויה" במואב, כלומר מגורים קבועים - נענש במיתה. מתי התרחש המעבר מ"מגורים זמניים" ל"מגורים קבועים"? במסכת בבא בתרא, פרק ג משנה א, מובא הדין של חזקת אדם בקרקע. לאחר שלוש שנים של חזקה, נקנית למחזיק "הוויה" בקרקע. כלומר מציאות קבועה כבעלים. לכן, נראה, שכאשר אלימלך המשיך מעבר לשלוש שנים "לגור" במואב כשר חשוב, הפכו המגורים הזמניים הללו בשנה הרביעית ל"הוויה". כלומר, נהיו "מגורים קבועים". לכן, רק בשנה הרביעית, לאחר שקנתה המשפחה לעצמה "הוויה" במואב, נענש אלימלך.      

[7] בדרך זאת, ניתן להבין את תוכחתו של שמואל הנביא - כתגובה לרצון העם להקים לעצמם מלך ככל הגויים סביבם (שמואל א' פרק ח ה- כא)

[8] בשמואל ב פרק ו פסוק כב בתגובה לדברי הביקורת שהעבירה מיכל עליו אומר דוד: "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדה". בעל פירוש "תפארת ישראל" על פרקי אבות, פרק ד משנה ד כותב על תכונה זאת של דוד המלך: "שפל רוח הוא שלבו נשבר בקרבו, ביודעו כל חסרונותיו ומציירם לפניו תמיד, אף שנעלמו מעיני הבריות..."   

[9]  בהבחנה עקרונית זאת שבין "מלכות הנישאה" לבין מלכות, שהיא "צל מלך", מסביר הרב אברהם יצחק קוק, בפירושו לתלמוד, את הכרעתו של דוד לדון את אוריה החיתי כ"מורד במלכות". לפי הסבר זה, הנזק העיקרי שבהתפשטות תפיסת העולם של אוריה, היה בעתיד. בהווה, היה בה מספיק, כדי  לנהל את מלחמות דוד. אך העם היה מאבד בכך את ייעודו כממלכת כוהנים וגוי קדוש. הממלכה, ממלכת דוד, הייתה חוזרת להתנהל כשאר ממלכות העמים כמוסד אירגוני-חברתי. ואילו הקשר החי, שבין העם לבין בוראו, הרצון להגשים בפועל את דרכי חייו, על פי קשר זה, היה הולך ומתעמעם.  

[10]  מכוח תקנה קדומה זאת של בועז, תיקנו חכמים ז"ל, גם בתחילת בית שני, לברך איש את רעהו באחד מכינויי הקודש של בורא העולם, כמובא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד א.   

[11]  בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא מזהה רבה הר רב הונא בשם רב את השופט אבצן (שופטים פרק יב ח) עם בועז. ועיין ברש"י על דברי הימים א פרק ב יא שמתקשה בדבריו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.