הקדמה

נהגו ישראל קדושים לקרוא בחג השבועות את מגילת רות (אבודרהם, הובא ברמ"א או"ח סו"ס תצ).

במגילה כידוע, מופיעים דברים יפים רבים, כמו החסד, שמקיף את כל המגילה מתחילתה ועד סופה, ודברים נוספים.

אחד הדברים שעומד ביסוד המגילה, ואף על פי כן הוא אינו בולט כל כך בקריאת פשוטה של המגילה, הוא היסוד שניסח רבי נחמן מברסלב במלים: "אין שום יאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה עח).

היכן מצאנו זאת במגילה?

גם אצל נעמי וגם אצל בעז.

א. נעמי

המגילה פותחת:

א. "ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו.

ב. ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון, אפרתים מבית לחם יהודה. ויבאו שדי מואב ויהיו שם.

ג. וימת אלימלך איש נעמי, ותשאר היא ושני בניה.

ד. וישאו להם נשים מאביות, שם האחת ערפה ושם השנית רות, וישבו שם כעשר שנים.

ה. וימותו גם שניהם מחלון וכליון, ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה".

נעמי, האשה שהתאלמנה מבעלה ושיכלה את שני בניה, היתה יכולה ליפול לתהומות של יאוש חידלון ודיכאון. ואכן נראה מדבריה שהיא נפלה לשם!

כך נאמר בסוף פ"א:

יט. "ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם, ויהי כבאנה בית לחם ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה: הזאת נעמי?!

כ. ותאמר אליהן: אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר ש-די לי מאד.

כא. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני ד', למה תקראנה לי נעמי, וד' ענה בי, וש-די הרע לי"!

לכאורה אולי נראה שהיא אפילו מתלוננת כלפי הנהגת ד'!

אבל פירש רש"י: "מלאה הלכתי - בעושר ובנים, דבר אחר: שהיתה מעוברת.

ענה בי - העיד עלי שהרשעתי לפניו".

כלומר: נעמי מקבלת עליה את הדין.

בהמשך המגילה מתברר שנעמי קמה והתעודדה. היא פועלת ודוחפת את רות ללכת אל בעז לגרן, כדי להתחתן אתו, ואולי מתוך כך גם לזכות ללדת ממנו ולהמשיך את המשפחה!

כך נאמר בפרק ג':

א. "ותאמר לה נעמי חמותה: בתי, הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.

ב. ועתה הלא בעז מדעתנו אשר היית את נערותיו, הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה.

ג. ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך, וירדת הגרן, אל תודעי לאיש עד כלֹתו לאכל ולשתות.

ד. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגלית מרגלתיו, ושכבת, והוא יגיד לך את אשר תעשין".

נעמי לא רק מציעה לרות לעשות את הדברים הללו, אלא מצוה אותה, כמו שנאמר בפסוק ו': "ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה".

אבל היא לא רק מצוה אותה, אלא מעודדת אותה, ומחזקת אותה, ואומרת לה: תרגישי שאני אתך בכל מעשייך: אני יורדת אתך לגרן, ואני שוכבת אתך לצדו של בעז:

ג. "ורחצת וסכת, ושמת שמלתיך עליך, וירדתי (כתיב!) הגרן, אל תודעי לאיש עד כלֹתו לאכל ולשתות.

ד. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם, ובאת וגלית מרגלתיו, ושכבתי (כתיב), והוא יגיד לך את אשר תעשין".

אני אתך בכל מעשייך!

נעמי הגיבורה, כמו בימינו, מרים פרץ הגיבורה, שהתאלמנה מבעלה ושיכלה את שני בניה, והיתה יכולה ליפול לתהומות של יאוש חידלון ודיכאון, אבל היא אינה נופלת. להיפך, היא כל הזמן פועלת ומרצה ומלמדת את כולם להביט בעין טובה על המציאות! כך נעמי!

ב. בעז

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף צא ע"א) אומרת:

"אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל, מתה אשתו של בעז".

עוד אומרת הגמרא שם: "אבצן זה בעז".

על אבצן נאמר: "ויהי לו שלשים בנים, ושלשים בנות שלח החוצה, ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ" (שופטים יב, ט), כלומר: היו לו ששים בנים ובנות!

הגמרא שם מביאה את הפסוק, ואומרת: "וכולם מתו בחייו"!

האם אנחנו מסוגלים להבין את גודל הכאב שבו היה נתון בעז? הוא שיכל ששים בנים ובנות! וגם אשתו מתה! כמה כאב וכמה צער, ומה יהיה עם כל ההמשך?

ואז מגיעה רות, ובעז כל הזמן דואג לה, ובסוף גם נושא אתה לאשה, ומהם נולד עובד, שהוליד את ישי, שהוליד את דוד המלך, וממנו נמשכת כל שושלת בית דוד עד המלך המשיח!

כך כתב שם הרשב"ם במסכת בבא בתרא: "מתה אשתו של בועז - להשמיענו בא שהקב"ה מקדים רפואה למכה, ויש לו לאדם לבטוח בהקב"ה".

במלים אחרות: "אין שום יאוש בעולם כלל"!

ג. יהודה

דבר דומה במדה מסוימת למה שקרה לבעז, מצאנו כבר אצל אבי השבט, יהודה:

אחרי שאחֵי יהודה הורידוהו מגדולתו (בראשית לח, א ורש"י), הוא נשא אשה והוליד ממנה שלושה בנים (שם, ב-ה). אבל שני בניו הגדולים מתו, וגם אשתו מתה (שם, ז-יב). התקוה היתה שתמר כלתו תנשא לשלה בנו, כאשר הוא יגדל, וממנה תמשך השושלת [על פי הרמב"ן (שם, יא), שלא כרש"י].

אבל אז נאמר ליהודה שתמר כלתו זנתה, והרה לזנונים (שם, כד)!

האם אנחנו מסוגלים להבין את גודל הכאב שבו היה נתון יהודה? אחיו הורידוהו מגדולתו, ואחרי שהוא הצליח לבנות את משפחתו, מתו שנים מבניו, וגם אשתו מתה, ותמר כלתו הרה לזנונים! איזו בושה!

ואז פתאום מתגלה שיש ליהודה המשך, ושתמר, כלתו הצדיקה, אינה הרה לזנונים ח"ו, אלא היא הרה ממנו, ונולדים לו ממנה תאומים, ומהם עתידה לצאת מלכות בית דוד ומלך המשיח!

במלים אחרות: "אין שום יאוש בעולם כלל"!

ד. משמעות ספירת העומר

מצאנו ענין נוסף הקשור לחג השבועות שבו אנו מוצאים את היסוד "אין שום יאוש בעולם כלל": ספירת העומר, המהוה הכנה לחג השבועות, כפי שהיא הוסברה על ידי תלמידי הגר"א.

כך כתב בספר "דורש לציון" לתלמידי הגר"א (עמ' ע-עב): "מצות ספירת העומר היא המצוה היחידה שסופרים עליה את הימים, ארבעים ותשעה ימים בשבעה שבועות, בכל יום בברכת שם ומלכות.

יש להבין: למה כל התכונה המיוחדת הגדולה הזאת של מצות ספירת העומר, שאינה בשום מצוה אחרת שבמצוות התורה? וגם למה בא העומר דווקא משעורים, שהם מאכל בהמה, כמובא בחז"ל?

בתורת הקבלה מבואר כי בני ישראל במצרים היו שקועים כבר במ"ט שערי טומאה, ובאותו לילה שיצאו ממצרים היו עלולים ליפול לשער הנון של הטומאה, היינו הדרגה היותר תחתונה של הטומאה, לכן מיהר הקב"ה להוציאם ממצרים בחפזון רב.

ובאותם מ"ט הימים, מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה, יצאו בכל יום משער טומאה אחד ונכנסו לשער קדושה אחד, עד השער המ"ט של הקדושה, שהוא דרגת מלאכי השרת, ועד יום מתן תורה שהוא השער הנון של הקדושה... וכל זה היה כדי להתעלות בקדושה דרגה אחר דרגה, למען קבל את התורה ברום קדושתה. וכן גם בכל שנה תמיד מ"ט הימים שבין הראשון לפסח ובין חג השבועות הם הם הימים המוכשרים והמסוגלים ביותר להתעלות לדרגות הקדושה מיום ליום. זהו סוד התכונה העיקרי של ספירת העומר במ"ט ימים אלו.

וגזירת הכתוב היא שההתעלות הזאת תסומל דווקא על ידי דבר חומרי מהמדרגה הכי נמוכה, כמו קומץ השעורים של העומר, שהוא מאכל בהמה, להראות שהאדם אף על פי שהוא קשור לחומריות, ואפילו הוא עומד בדרגה הכי נמוכה כמו מאכל בהמה, יכול הוא, אם ירצה, לעלות עד דרגת הקדושה היותר עליונה, דרגת מלאכי השרת".

כלומר: גם אדם שנמצא במדרגה הכי נמוכה, יכול להתעלות ולהגיע לדרגת מלאכי השרת!

במלים אחרות: "אין שום יאוש בעולם כלל"!

סיום

כולנו יהודים, קרויים על שם יהודה, ואף פעם איננו מתיאשים, אלא מצפים תמיד לגאולה השלמה ולמשיח בן דוד שיתגלה במהרה בימינו אמן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.